נתחיל היום בעבודת המידות. מתחילים בחומש בראשית: מעשה אבות סימן לבנים.

אתחיל בהקדמה כללית ששמעתי בהיותי ילד. כשמדברים על האבות הקדושים, אין כוונתנו שאנו מבינים ויודעים לשפוט אותם – הרי הם מדי רחוקים מכדי שנבין. אלא אנו רוצים לדעת מה התורה באה ללמדנו מתוך מעשיהם. חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי. שנבין מתוך מעשיהם – לא אותם אלא מתוך מעשיהם. זו הקדמה הכרחית כשבאים ללמוד חומש בראשית. זו תהיה הקדמה שלא אצטרך לומר כל שיעור – מכאן מודעה רבא דאורייתא.

חז"ל מחשיבים את אברהם ל'נדיב' דווקא בחלק שהכיר את בוראו. כולנו יודעים שהוא מידת החסד. מה זה חסד? הכנסת אורחים, דאגה לכל אחד. אבל חז"ל אומרים שאברהם אבינו נקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו... (חגיגה ג) שנקרא נדיב על שם שנדבו ליבו (רש"י שם). כך גם לגבי רות. למה קוראים רות בחג השבועות? כי המגילה כולה חסד. כי רות התנדבה להכיר את בוראה.

אבל עוד הקדמה לכל השיעורים. ידוע שאברהם אבינו זה מידת החסד, יצחק גבורה, ויעקב אמת. תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם. אבל תמיד אני מתבונן בכך שאברהם יקרב את בנו, ודווקא הוא שמסלק את בנו מן הבית, ואילו יצחק, שהוא גבורה, הוא זה שמקרב את עשו, יותר מאשתו. ואת יעקב שהוא מידת האמת מצאנו משקר לאביו, ואח"כ עשו אומר אחיו אני ברמאות. לכאורה נראה שכל המידות שלהן הפוכות. – ומכאן עלינו ללמוד שלא תמיד חסד זה לקרב; ייתכן שלרחק זה החסד. וכו'. אמת זה לא חושך ואור. להגיד אמת זה יותר ממשהו יחסי – יותר אמת משקר. אלא זה משהו שהופך את העולם כולו לאמת.

אברהם אבינו הוא עמוד החסד, אם כך, לא בגלל כל מעשי החסד שעשה, אלא דווקא כי הכיר את בוראו. ומה חסד בזה? הרי האמונה מחייבת זו. נקודה נוספת בחסד רואים אצל רות: בעל תשובה נקרא בעל חסד. "על שנדבו ליבו להכיר בוראו". בגמרא יומא פב "לא כמידת ב"ו מידת הקב"ה. אדם עובר עבירה בסתר, הקב"ה מתפייס עמו בדברים... ולא עוד אלא שהקב"ה מחזיק לו טובה, שנאמר ונשלמה פרים שפתינו... אוהבם נדבה. אני מחשיב תשובתו כנדבה." – לכאורה גמרא זו עוד יותר קשה: בעל תשובה חייב לחזור בתשובה, למה זוהי נדבה? – וגם אברהם – ההתקרבות לה' זה הרי משהו שהשכל מחייב.

המהר"ל מסביר לגבי בעל תשובה, שהחוטא שיצא מידי עולו של הקב"ה לא שייך עליו חובה. וכשחוזר בתשובה נחשב כאילו חוזר לעול, עושה עצמו מלא-מחויב למחויב. וזוהי נדבה. בפחד יצחק מסביר שלכן הרמב"ם לא מונה תשובה כמצווה. אלא מתחיל את הלכות תשובה כשיחזור החוטא. כי זוהי נדבה בתחילה. לכן אומר המדרש שאברהם אבינו נדיב, כשמלאו ליבו לשוב בתשובה. – ועדיין נשאל, הלא זה מחויב המציאות?

 

פרשת השבוע. ויהי ריב בין רועי אברהם ללוט. שניהם צדיקים. לוט מכניס אורחים, מוסר נפש עבורם. כשהייתי בחברון, שמעתי פעם מר' שלום שבדרון, שהיה מגיד ירושלמי המשלב דברי תורה ומוסר. כדי להבין את לוט צריך להבין את אביו, הרן. במדרש כתוב שהרן גם נזרק לכבשן, ונשרף. שואל הר' שלום שבדרון, למה לא מחשיבים אותו מוסר נפש? תשובה: היה ויכוח בין אברהם לנמרוד. הרן אמר, אם אברהם ינצח, אומר אנא עם אברהם, ואם הפוך. כלומר מראש בנה לעצמו מחסום: אני לא הולך להשתנות. אני אלך עם המנצח. אני אומר שאני איתו, אבל לא באמת אשתנה. הולך עם הזרם, עם המנצחים. כך אנשים שלא רוצים להשתנות: גם אם אשתכנע, אשתנה רק כלפי חוץ. בפנים לא אשתנה. המהלך העיקרי של אדם בעולם צריך להיות מוכנות להשתנות מבפנים. כך מתחילה הפרשה: לך. קח את האפשרות שתצטרך ללכת. זה הציווי הראשון. ציווי: לך, תתקדם, תזוז, אל תעמוד על המקום. – אז הרן אומר בעצם שגם מסירות הנפש שלו זה מהשפה ולחוץ. לכן הרן לא ניצל.

לוט זה המשך דרכו. אומר לאברהם: הפרד נא מעלי. היה ויכוח ביניהם אם יש גזל. ולוט הלך לסדום, כי כולה משקה. הוא חיפש חיצוניות. גם מעשיו הטובים היו חיצוניים. כלומר, ניתן להכיר את הבורא, כמו לוט, ולמרות זאת המערכת של הכרת הבורא לא תחייב אותו כלום. אברהם הכיר, ונתן לזה לחייב אותו. הנדיבות שלו מתבטאת בכך שעשה עצמו מחויב.

אז מהי הגדולה בלהיות מחויב? גדול המצווה ועושה. צריך להחשיב את הקרבן שלו קרבן חובה. בגמרא יש דיון של ר' ששת שהיה סגי נהור, שרצה לעשות מסיבה אם יוכיחו לו שחייב במצוות כי לכאורה אם ייחשב למצווה, זה גדול יותר מלהחשיב לו כנדבה.  – אלא – וזו הנקודה המרכזית, שגם מתאימה לתחילת הזמן – גדול המצווה ועושה זה כלל נכון. אבל להיהפך למצווה זה עדיין יותר גדול. אם מראש אני מתנדב, אז כל בוקר מחדש אני נדיב.

למה גדול המצווה ועושה? כי ל'מצווה ועושה' יש קשר יותר חזק עם הבורא. השני יכול לפספס ולא יהיה שום דבר. כי הקשר חלש יותר. זה כמו לפני החתונה – אין קשר אמתי, למרות מה שנדמה, כי אפשר בכל רגע לקום וללכת הביתה.

אבל להפך זה חשוב יותר. כי הביא עצמו להיות מצווה. לאחר מכן הגדולה היא להיות מצווה ועושה. אברהם אבינו לא הרגיש בכל יום נדבה. הנדבה האמתית עליה מדובר, גם בבעל תשובה, היא להפך מלא-מחויב כביכול, למחויב. אבל אחרי שנהפכים למחויב, האתגר הוא לא לבחור כל יום מחדש אם אני מחויב, כי זו לא התקדמות. אלא האתגר הוא להבין שאני מצווה ועושה. ולפעמים נסיון זה הוא גדול הרבה יותר.

במדרש יש פלא גדול: איני יודע מה גדול, נסיון לך או נסיון העקדה. זה תמוה מאד – הלא עד היום אנו מזכירים את זכות אברהם עם העקדה? אלא ייתכן שכוונת המדרש הוא מהו הנסיון הגדול יותר, הראשוני להתחייב, או הנסיונות שקורים אח"כ לאורך הדרך? הראשוני או יומיומי.

אנו נכנסים לזמן חורף. הייתה התעלות בחגים. עכשיו זה מהלך של לצעוד כל יום מהדירה לבית המדרש, לפעמים יש יותר אנשים, לפעמים פחות. חמשה חודשים רצופים. ולא כל יום מרגיש התקדמות. כך כוונת המדרש: מהו הנסיון הקשה, נסיון ההתעלות או נסיון ההתמדה. העבודה של החגים היא התעלות מעל דרך הטבע, מעל עצמנו. מי יעלה בהר ה'. אבל יש המשך: ומי יקום במקום קדשו. להחזיק את המדרגה. העבודה האמתית היא הזריעה של החודש, ולדעת שזו העלייה האמתית. זה מקיים את העלייה.

 

אנו נכנסים עתה לנסיון זה, שהוא כבר מצווה ועושה, לא התנדבות. והרבה אומרים שהנסיון של החזרה בתשובה הוא קשה, אלא שלהחזיק את זה יום יום זה קשה יותר. חסידים אומרים שיותר קל למות על קידוש השם מאשר לחיות. ואולי גם זה מסביר את שאלת המדרש. העקדה זה מעשה חד פעמי. ואילו לך זה נסיון מתמשך.

המדרש מסיק בסוף שנסיון העקדה קשה יותר. מוכיח זאת: בעקדה כתוב אל ארץ המוריה, מכיוון שמוזכר המוריה משמע שחביב יותר נסיון זה. אבל למעשה לכל נסיון יש את החביבות שלו, נסיון מלשון נס, כל נסיון מעלה באופן אחר.

בזמן חורף אפשר לקנות קניינים עולמיים, עדי עד, מה שקונים עם העמל הקשה יותר, עם כביכול מה שנראה כמו הסתר, כשפחות רואים את ההתעלות, שם יכול האדם לקנות קניין אמתי שיהיה שייך לאדם ורק אליו. וזה הקניין האמתי בעולמנו, והוא בכל התחומים. באים לקנות בחורף מעלות שיישארו בנו. ואנחנו הולכים ללמוד מסכת קידושין: שנזכה שמי שצריך ילמד הלכה למעשה.