נמשיך בעזרת השם בענין משבוע שעבר והקודם. אנו מנסים להזכיר לעצמנו שצריכים חדר כושר בעבודת המידות. כמו שאסור לתת לגוף להתנוון, כך צריך לדאוג גם לנפש.

נאמר כמה דברים מהפרשה שיכולים לגעת לחיים שלנו.

 

הנסיון הראשון המוזכר בפרשה שלנו הוא הנסיון האחרון בו מתנסה אברהם – מות שרה. אברהם אבינו חוזר מהעקידה, הוא מוסר הנפש באמת, הגדול בהסטוריה, וחוזר ומוצא את אשתו מתה. זה נסיון אדיר, עד כדי כך שהרב דסלר בחלק ה' ממכתב מאליהו כותב – ואני לא יודע מה מקורו לכך – שזה הנסיון הקשה ביותר בחייו. כי בנסיונות אחרים תמיד יש תקוה, וכאן זה סוף טראגי. הנסיון כמובן היה ללמוד לחיות יום יום, אחר שהקריב עבור הקב"ה את כל מה שיש לו. לפעמים נסיון זה נוגע לנו – אנו חושבים, ויתרתי כ"כ הרבה עבור הקב"ה, הרי הוא מחויב לי? למה הוא לא נותן לי? בפרט במהלך של חזרה בתשובה מאיזה ענין. ואצל אברהם זה ממש להיפך: לא רק שלא קיבל תשלום, קיבל את האסון הנורא שאשתו מתה.

 

אז כמו שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, העבודה שלנו היא להבין איך אברהם אבינו הגיע לעמוד בנסיון זה. כי לכאורה הוא מקבל פה עונש על עמידתו בנסיון העקידה.

לפני שנגיע לזה, אני רוצה להעיר על עוד נקודה פה. הרמב"ן כותב שאברהם חטא חטא בשגגה בענין אבימלך. ולכאורה אפשר להקשות שהמשנה באבות אומרת שאברהם אבינו התנסה ועמד בכולן. אז איך הרמב"ן אומר שנכשל פה? אז אפשר להסביר שיש נסיון גדול, ונסיונות משניים. אברהם אבינו התנסה בנסיון האמונה. הלך לארץ, ויש רעב. אבל בכל נסיון יש נסיונות משניים. אז זה שנכשלים בנסיונות משניים – כמו כאן עם אבימלך – זה לא אומר שנכשל בנסיון הגדול. וכך מרגישים הרבה – שבגלל שנכשלתי בסעיף נדמה לי שהפסדתי הכל. וזה לא נכון.

אז איך זוכים להיות כמו אברהם אבינו, ולעמוד בנסיון קשה כזה? בו נדמה שיש תוצאה הפוכה, של הפסד?

 

ר' בחיי כותב שבשמותיהם של קין והבל יש רמז לכל המלחמה של אדם. קין זה מלשון קנין. והבל רואה שהעולם הוא הבל. קין רואה שהעולם זה הזדמנות לקבל, לחטוף, עולם ההזדמנויות. לכן שעה השם למנחת הבל. קין נותן מהפחות, מהגרוע שבידו. אז אמנם הבל נהרג, כי אינו עושה מהעולם הזה קנין. אבל האוהב קנין, קין, נתקלל בנע ונד תהיה, כי אוהב כסף לא ישבע כסף, ואין לו מנוחה אף שעה.

כלומר, קין והבל זו המלחמה של בני האדם בעולם. כך צריך להיות המבט שלנו. האם העולם הוא מקום לקחת, או מקום לתת. לשון ר' בחיי: ראוי שיהיה נרמז זה בשמות בני האדם הנולדים ראשונים. וזו מלחמה בתוך כל אדם.

 

למעשה, לפעמים הקב"ה כן נותן רמזים בחיים. בדור המבול נכחד זרעו של קין. אבל הבל זכה לשרוד, כי שת השם לי בן אחר, שת במקום הבל. באופן דומה לייבום, שת ממשיך את הבל בעולם. כותב ר' בחיי, שמשה רבינו זה המשך של הבל בעולם, כפי שמרומז בשם משה: ה' זה הבל, ש' זה שת. אז לפעמים בטווח הארוך רואים שהנסיון לקנות נגמר בלא כלום – בחייו היה נע ונד, ואח"כ נכחד. ואילו הבל שלכאורה הפסיד, ממנו יצא משה רבינו.

אבל צריך להבין עוד את הנסיון האם לקחת מהעולם, או להתקרב אל השם ולכאורה להקריב.

אספר סיפור ששמעתי מהר' יוסי וואלעס, מנכ"ל ערכים, או לפחות את מה שהבנתי אני מהסיפור. סבא שלו היה רב של קהילה קטנה. לקראת סוף המלחמה, הנאצים העמידו אותו והכריחו לאכול בשר לא כשר. הוא סירב, והם איימו להרוג אותו אם לא יאכל. הם אמרו לו שהמלחמה עוד מעט נגמרת, ואם יאכל אז כנראה שיצליח לשרוד. אבל הוא סירב, והם רצחו אותו. זה נסיון נורא. אני לא יודע עפ"י הלכה מה היה צריך לעשות. אבל מספר הנכד שלו, שגדל בבית לא דתי, שכשהיה בתור יום אחד לקנות בשר לבן בקיבוץ, עמד עשר דקות בתור, וחשב לפתע שבסבא שלו ירו עבור אותו מוצר שעומד בתור לקנות. יש פה משהו מטורף, הוא חשב. האירוע הזה הבריח אותו מהחנות, וכך חזר בתשובה ובהמשך הקים מפעל ענק של קירוב.

אני הבנתי מזה שהסבא לכאורה באותו הזמן הפסיד, ומי ששמע את הסיפור יכל לאבד את האמונה, כמו הרבה אנשים שאיבדו את האמונה בימים ההם. אבל בזכות המעשה הזה הרי הנכד חזר בתשובה, ובזכות המפעל שהקים אלפים חזרו בתשובה. אז לפעמים מעשה של מסירות נפש יש לו משמעות הרבה אחרי המעשה.

 

אז המלחמה היא בין מי שרוצה ליטול מהעולם ומי שמחפש לתת לעולם. המחפש לקחת, כשעושה מצוה או משהו טוב, ישר מחפש תגמול. אבל המחפש רק לתת, זו האפשרות היחידה שבו אפשר לעמוד בנסיון. והמלחמה של אברהם אבינו היא המלחמה שמנהל עם כולם. כפי שנראה משלוש דוגמאות.

בתחילת הפרשה מגנים חז"ל את עפרון מאד. ומה רע? למה שעפרון יתן לו בחינם? ובעיקר שנדמה שבתחילה עפרון באמת הציע לו בחינם, ורק אחר כך, מכיוון שאברהם סירב, קבע מחיר גבוה? שמעתי משל לזה מר' שלום שבדרון. ניקח לדוגמא מוכר אתרוגים. מגיע קונה שאומר אני רוצה לקנות ממך אתרוג עבור ר' חיים קנייבסקי. עבור ר' חיים? שואל המוכר. קח בחינם. אבל הקונה לא מוכן לקבל בחינם. בסוף המוכר אומר, נו אתה לא מוכן בחינם, אז תשלם את מלוא המחיר – מאתיים דולר. ומה רע בזה? שאל ר' שלום שבדרון. מה רע בזה? מי שלא מבין מה רע, הוא עצמו עפרון. וכולנו עפרונים, כך אמר.

ההסבר בזה, הוא כי בני אדם רוצים או כסף או כבוד. אם איני יכול לתת בחינם אתרוג עבור ר' חיים קנייבסקי – ולקבל כך הרבה כבוד – אז לפחות שארויח. מה מצפים, שסתם אמכור במחיר זול, ואצא שלימזל? מה יצא לי מזה? רצונו הפנימי של האדם ליטול מן העולם. ואברהם להיפך. החיפוש שלו זה לתת. וחז"ל רואים את זה מול זה.

 

גם עם אליעזר רואים זאת בכמה מקומות. דבר ראשון, כידוע, כשאליעזר מספר שוב את סיפור השיחה שלו עם אברהם, הוא אומר 'אלי', ורש"י כותב שהאות ו' החסרה מרמזת שרצה את יצחק עבור הבת שלו. שואל הר' דסלר, מדוע ה'אלי' בלי וו נכתב כשאליעזר חוזר על הסיפור, ולא בפעם הראשונה, כשזה באמת קורה? הוא מתרץ שבפעם הראשונה אליעזר עוד לא ידע בכלל שזה מה שהוא רוצה. בתוך ליבו באמת רצה שתבוא אליו. אחר כך, כשהוא כבר חף מנגיעה, עכשיו הוא כבר יכול להגיד שרצה לעצמו. הנגיעה מונעת מאיתנו מלראות את העולם. כי האדם הוא נוטל, וכשיש לו נגיעה לא יכול לראות נכון. אז מהי דרכו של אברהם אבינו? איך מגיעים לאמונה? כשמסתכלים כנותן, אז ממילא אפשר להיות חף מנגיעה.

דוגמא שלישית. התורה אומרת שאברהם השביע את אליעזר אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני. הוא משביע אותו, כי לא סומך עליו. אבל דווקא שם אומרת התורה מי הוא אליעזר – זקן ביתו המושל בכל אשר לו. דווקא שם מדגישים כמה כן סמך על אליעזר. ועדיין לא סמך עליו לגמרי... כי השאלה היא מה הוא האדם. הסביר הר' שלום שבדרון שהוא הבין עניין זה לפי סיפור. ישבו כמה אמהות במרפסת. ילד אחד – מוישל'ה – נפל ופתח את הראש. אמא שלו צורחת, מוישל'ה. והשכנות אומרות תרגעי, לא קרה לו כלום, סתם קצת דם. אבל היא ממשיכה לצרוח בהיסטריה, מוישל'ה, עורצה לקראתו. ואז פתאום אחת הנשים האחרות רואה שזה בעצם לא מוישל'ה, אלא הבן שלה, אברמל'ה, ומתחילה היא לצרוח, אברמל'ה! והאמא של מוישל'ה פתאום נרגעת, ואומרת לה, אל תדאגי, זה בסדר, זה סתם קצת דם... פתאום כל הסיפור התהפך. איך זה יכול להיות? כי כשזה הבן שלי אני לא סומך על אף אחד. אבל בן של אחר יש הרבה מלים של הרגעה. אברהם אבינו, בדברים גשמיים שהם לא קנינו האמתי, שם כתוב ויאמר אברהם אל עבדו, שם הוא סומך עליו לגמרי. אבל בדבר רוחני, שם הוא לא סומך עליו. כי הענין הרוחני זה הביזנס שלו. אומר הר' שלום: אנשים הולכים לסמוך על אנשים בדברים רוחניים, וכשהולכים לאכול למשל רואים מישהו בעל זקן ארוך, ושואלים אותו אם זה כשר, ואז נו, אם הוא אומר אז בודאי זה כשר, למה שלא אאמין לו? אבל אז נניח שהאיש הזה יבקש מהם הלואה של 10,000 דולר? אז לא רק שלא תלוו לו, גם תחשבו שהוא חצוף. איך הוא מעז לבקש ממני, הלא הוא זר מוחלט, זה כל כך לא מנומס! – כי השאלה היא מה שייך אלי ומה לא. אל אברהם אבינו הענינים הרוחניים שייכים, ושם הוא לא מהמר, שם הוא לא סומך על אף אחד.

אז למסקנה, הדרך בעצם להגיע לאמונה בקב"ה, ולעמוד בנסיונות שעמד בהן עמד אברהם אבינו, היא להיות נותן. להרגיל עצמנו לתת, לעשות מעשי חסד. אברהם אבינו גילה את האמונה, והפיץ אותה ברבים. אבל את זה לא את זה מספרים על אברהם אבינו – זה רק מרומז קצת מ'הנפש אשר עשו'. כל סיפורי התורה זה על החסד שלו. כי חסד ואמונה זה היינו הך. אדם שיחפש ליטול ולא לתת לא יוכל להגיע לאמונה.

 

הרב דסלר יש לו מלים מדהימות. מסביר מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. מאיפה אברהם עצמו למד זאת? כי הבין שלרוץ אחרי אורחים זה קבלת פני השכינה. בקבלת פני זה להיות מקבל. אבל כשאני רץ אחרי החסד, זה האמונה בעצמה.

ואז האמונה היא לא חיצונית אלא פנימית. הר' דסלר אומר אם אדם הוא נוטל מהעולם, אז גם אם כאילו יהיה מאמין גדול, הכל מבחוץ. כי לא פגש באמת בכח האמונה. אדם שלא נותן לא יכול להרגיש את קשר המוחלט עם הקב"ה, שתמיד נותן. חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. בחסד גילה אברהם אבינו את האמונה. כשאברהם אבינו צעק חסד, זה ממילא היה אמונה. חסד מושלם בהכרח מביא לאמונה.

וכתוב (בראשית חכמה) שלעתיד לבוא שואלים שתי שאלות. המלכת את קונך שחרית וערבית? והמלכת את חברך בנחת רוח? שתי השאלות קשורות. אם ידעת להמליך חברך, ממילא ידעת גם להמליך חברך. 

 

הלל אמר מה דעלך סני. הר' דסלר מסביר: הלומד ענין עמוק בלי פירוש – ודאי טועה. אבל הלומד רק את הפירוש – פשוט לא למד כלום. – תמיד היינו שואלים את הר' אדלשטיין, כשפתחנו את נפש יהודי, והוא תמיד אמר ללמוד מהספר עצמו. אומר הר' דסלר: כך ערכה של תורה. כל התורה שלומד היא פירוש. בעל הנתינה יש לו את הספר. ומכאן ואידך זיל גמור. התורה עצמה, הספר עצמו זה להיות בעל כח נתינה. זה לנהל מערכת עם כל העולם סביבי כנותן. ועכשיו לך למד את כל שאר התורה.

 

אז הדרך להגיע לזה זה לתרגל לעשות מעשי חסד. הדרך להרגיש את השני זה לעשות חסד. כאן זכינו בבית המדרש שיש לנו את הזכות לעשות את החסד הגבוה ביותר : ללמד את האחר. כי הנתינה הגבוהה היא נתינה בכחות רוחניים.