עסקנו במידת החסד, מידתו של אברהם אבינו. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם.

השבוע אני רוצה לגעת במידת האמת, מידתו של יעקב.

האמת היא ההשלמה של המידות של אברהם ויצחק. אברהם היה מיוחד במידת החסד, אבל כמובן שהבנים המשיכו דרכו, עד יעקב אבינו שהוא השלמות. יעקב איש תם יושב אהלים – האמת היא מושלמות.

אפתח בהקדמה אחת. אמת ושקר זה לא סתם להגיד שקר ואמת. אם אני שואל מה השעה ואתה אומר שש, זה לא שקר. שקר ואמת מתחילים לא בדיבור, אלא בראיית הדברים. אם מישהו רואה חתול, אבל זה ציפור, אז הוא לא משקר בדבריו. אבל הוא רואה לא נכון. שקר מתחיל בראייה לא נכונה, בהבנה מסולפת. בדיבור רק מופיע הביטוי של הדברים, התוצאה.

דווקא יעקב אבינו, שנקרא מדת האמת, דווקא הוא מתמודד עם הכי הרבה דברים שצריך לשנות מהאמת: במכירת הבכורה, עם יצחק, עם לבן. לפי הדברים הללו כמובן התוצאה היא בדיבור. האמת היא מדה. רק חלק ממנה זה שהדיבור יהיה אמת. אבל יש הרבה יותר. אמת שלימה זה אדם השלם במעשיו.

 

נתחיל בדרוש על ההתיחסות של יעקב אבינו לברכות. יעקב אומר אומר "אנוכי; עשו בכורך." בדרוש רוצים הרבה לומר שלא שיקר. אבל זה לא מתקבל על הדעת, שמישהו יתחיל להגיד לנו פסיקים וישקר לנו. אבל יש פה דיוקים אחרים שצריך לראות.

אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. הגר"א אומר ש'פן' זה הלואי לא, 'אולי' זה הלואי כן. אז למה פה נדמה שהוא רוצה שאביו יתפוס אותו? דיוק נוסף: ותלבש אותו אמו בגדי החמודות. למה מדגישים שאמו הלבישה אותו? הוא לא יודע לבד להתלבש? דבר נוסף: הקול קול יעקב. אומרים הראשונים שקולותיהם היו דומים, הם היו תאומים. אלא, אומרים הראשונים, הקול קול יעקב בכך שדיבר במלים שיעקב אומר, שהזכיר שם שמיים. ואני שואל, נו באמת – הוא בא להתחפש לעשו, אז הוא חייב לומר "ברוך השם אבא"? הוא לא יכול להתאפק מלהזכיר את מה שיעקב תמיד מזכיר?

 

התשובה לכל הדיוקים היא שיעקב אבינו באמת שינה מהדברים, הוא שיקר. ולמה שיקר? כי רבקה אמו הייתה נביאה ואמרה לו שחייב לשקר. אבל יעקב, כאיש אמת, לימד אותנו איך צריך לשנות מהדברים כשחייבים. אז הוא אמר, הלואי שאבי יתפוס אותי. אין לי ברירה אלא לשקר, אבל אני עושה זאת עם תפילה שאתפס. ותלבש אותו אמו – כי לא רוצה ללבשם עד שהכריחתו אמו. ואיש אמת, כשאמא שלו לא מצוה לא עושה. היא אמרה לו להתלבש, אבל לא אמרה לו לעשות קול של עשו. יש לו הוראת שעה, אז מתיחס אליה ועושה מה שצריך, אבל לא טיפה יותר.

איש אמת נמדד דווקא מחוץ למסגרתו הרגילה, מחוץ לכתלי המדרש. שם רואים שעושה עד הגבול המדויק שחייב, ולא יותר.יעקב נקרא איש תם – איש שלם – משום שכל מעשיו מגיעים ממקום אחד, ולכן הם מקבלים אותם ביטוי בכל הנסיבות אליהן הוא נקלע.

 

עשו נקרא איש יודע ציד איש שדה. למה לא נאמר גם ביעקב פעמיים 'איש' – למשל איש תם איש יושב אהלים? או להיפך, למה לא נאמר בעשו רק פעם אחת – איש שדה יודע ציד?

נראה לי לבאר כך. רש"י אומר, איש יודע ציד – שהיה מרמה את אביו. חלק מהנהגותיו היו גבוהות. כיבוד אב היה טוב אצלו. וגם כשצד את אביו, לא רימה אותו. אלא כנראה שליד אביו באמת שמר את המצוות. אבל כשהלך לשדה היה איש אחר. איש אחד היה איש יודע ציד, אבל כשיצא החוצה היה איש לגמרי אחר. השקר אצלו היה לא לפני חוץ, אלא הרבה יותר עמוק. כשאדם משקר אחרים, על זה הוא יכול לעשות מחר תשובה ולהפסיק לשקר. יעקב אבינו היה איש תם יושב אהלים – כל מעשיו מגיעים ממקום אחד, ממידת האמת. כל מעשיו נבעו מאותו המקור. גם כשיצא החוצה, גם אצל לבן. הרי לא היה בבית המדרש אצל לבן, הוא היה עם הכבשים. אבל הוא היה אותו איש. באותה צורה של אדם. הוא נהג באותו האופן. ודווקא ההנהגה הזו אומרת שלפעמים אחיו אני ברמאות. תם זה לא תמים, מסכן. איש תם יודע לנהוג בכל מקום בדרך הנכונה. לעומת עשו, שהשקר הגדול שלו היה בעצמו.

 

וכך ברבינו יונה בשער ג, כותב שכת שקרנים זה יסוד בנפש. שקרן זה לא הדובר שקר או אמת. אלו יסודות בנפש עצמה. הוא מדבר על המשקר בסיפור הדברים אשר שמע, ומחליף קצתם במתכוון, ואין לו תועלת בשקריו. אלא פשוט אדם שאוהב שקר. מצד אחד יקל עונשו. הוא הרי איש טוב, ולא ישקר כדי להזיק לאף אחד. אבל מצד שני גדול מאד עונשו, כי אוהב את השקר לבלי תועלת. המשקר בלי תועלת כבר בעצמו לא יודע מתי משקר או לא.

רבינו יונה אומר שזוהי מידה בנפש, עוד לפני הלכה. כמו רוב מידות הנפש, שלא כתובות בפירוש בתורה. אז יכבד עונשו מבחינה מסוימת. הוא לא יכול להפסיק לשקר – הוא חי בשקר. למה אנשים אוהבים לשקר? זה נובע מדמיון. אנשים אוהבים לחיות בדמיון. ילדים מדמים שהם טייסים, ויורים, וכל מיני סיפורי דמיונות. גם אדם מבוגר בדמיון משוכלל יותר מנסה להתנתק מהחיים האמתיים ולהכניס עצמו לאיזה מקום של דמיון. זו הבעיה אגב בסרטים, גם אם הם צנועים. זהו עולם של דמיון, שהפוך מעולם הדעת, ואי אפשר לזהות בו את הטוב והרע.

 

אז בסופו של דבר אומר רבינו יונה שאיש שקר מצבו גרוע ביותר. לאט לאט כל החיים יראו לו כדמיון. ירגיל עצמו לא להיות מחויב לאמת. לאט לאט ישקר לאחרים, כי לא יוכל לזהות שקר ואמת, הם יתערבו אצלו.

אז יעקב איש תם יושב אהלים – מחויב לאמת המוחלטת בכל דרכיו. אין מעשה שלא מגיע מאותו מקום של אמת.

חשבתי גם שאפשר כך להסביר מדוע יעקב לא ראה קרי מימיו – ראובן בכורי אתה. גם ענין הקרי מגיע מדמיון, מכך שמדמים למצוא אושר בכך. לכן הר' משה שפירא הזכיר היום בשיעור אצלנו שהאבות נקראו ישרים, וספר בראשית נקרא ספר הישר. נאמר שקיימו את התורה מדעתם. כי הדעת שלהם הייתה כ"כ ישרה, כ"כ אמת, שיכלו להכיר את התורה. אנחנו דרך התורה מגיעים לאמת. אבל הם ניתקו עצמם מהדמיון. זו עבודה פנימית, הרבה הרבה לפני הדיבור. אבל הפרקטיקה להיות איש אמת היא לדבר אמת.

 

בקעלם עבדו על מידת האמת. כששאלו מישהו מה השעה, הוא ענה בדיוק מה השעה אחרי שהסתכל בשעון, או שאמרו "השעה בערך 5:35".

כשאדם חושב שאליו הנגיעה לא מגעת, שהוא יכול לשפוט את האמת. אז יש לדעת שהדעת ניתנה לנו על ידי הקב"ה, אבל היא עלולה גם לסטות. כשאדם עושה טובה לחבירו, תמיד הוא מעריך את המעשה הרבה יותר מאשר כשמישהו עושה לו בדיוק את אותה טובה. אז יש לו הסברים למה לא להכיר טוב. בשניהם הדעת שולטת, לא הרגש, אבל הנגיעה מטה את דעתו.

רב מאיר חדש מסביר את הפסוק שהשוחד יעור צדיקים. איך הצדיק לא יכול להכריע את האמת? אומר שאם מישהו לקח שוחד ולא מתיחס בעקבות כך טוב יותר למשחד, אז הוא בכלל לא אדם. לא רק שלא ראוי להיות שופט, אלא הוא אינו אדם. איך הוא לא מכיר טוב? אבל אדם שאומר שאני מסתכל על כולם אותו דבר הוא לא אדם אפילו, עוד לפני ששופט.

אז מידת האמת היא מידה, לא דיבור. מידת האמת זה בראיית האמת. וראיית האמת זה רק כשמתנתקים מהנגיעה. כמו שדיברנו בשבוע שעבר: תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם. כשאדם חי בלתת, אז הוא יכול לראות אמונה. וההמשך של זה זה מדת האמת, כשאדם מחפש רק אמת. אבל אמת זה לא רק בדיבור, אלא בשיפוט הדברים. מידת האמת מחייבת גם איך לשמוע דברים, לשמוע ספירוים.

 

אז מדת האמת אם כן. כתוב בתורה מה ה' אלקיך שואל מעמך, עשות משפט ואהבת חסד. שמעתי מהר' שמחה זיסל ברוידא. למי הקב"ה אומר זאת? לכאורה לשופטים. זה הדבר האוניברסלי שמאים לומר לכל עם ישראל? אלא שכן, זה מיועד לכל אדם. הוא אומר שלעשות משפט זה לכל אחד ואחד. לבדוק, לשפוט את החיים. מידת האמת היא לפרש נכון כל דבר בחיים. אנו מחויבים לעצמנו לשפוט את העולם. כל אחד ואחד מחויב להיות שופט, להפעיל את מדת האמת. ולשפוט איתה את החיים, כל מאורע שקורה. כשאדם מרגיל עצמו לכך, הוא מרגיל עצמו למידת האמת.

ברבינו יונה מסופר על ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה: חנפים, שקרנים, ליצנים, ודוברי לשוה"ר. המציאות שלהן מייצגת סתירה לקבלת פני שכינה. חותמו של הקב"ה אמת. ואצלהן הדמיון רוצה להשתלט על הדעת, שתשפוט לפי האמת ולא לפי הדמיון. כת ליצנים רוצים להפוך את העולם לליצנות, כי לא נח לליצן עם האמת. הוא רוצה לחיות לפי הליצנות, להסיט את הדעת מלחשוב אמת. זה כמו כת שקרנים, אבל אלגנטי יותר. החנפן גם הוא חושב באופן אחד ומתנהג אחרת. כלומר לדמיין, לדמיין את האדם מולי באופן שאני לא חושב עליו. וכת מספרי לשוה"ר גם הוא מאותו השורש. מספר לשון הרע חושב שיגדל ע"י שקריו. הרבה פעמים אנשים שלא נוח להם עם עצמם מספרים לשוה"ר. זה מתיר קצת את המעשים שרגיל לנהוג בהם. זה המשותף לארבע כתות אלו, וממילא לא יקבלו פני שכינה, כי הקב"ה חותמו אמת, והם לא חיו לפי האמת.

הדעת היא המתנה הכי גדולה שניתנה לנו. דרכה יודעים להבחין בין טוב ורע. הבעיה הגדולה ביותר, האתגר, זה אם לקחת את הדעת למקום אמת, ואז הדעת יכולה להכריע כל עניין. הקב"ה נתן לכל אחד כח לדעת מה הוא רוצה מכל אדם. רבנים יכולים לכוון, אבל רק האדם יכול להכריע מה הקב"ה רוצה מאתו. השאלה היא אם הוא משתמש בדעת זו באמת. לכן חותמים את האבות ביעקב, כי היה מדת האמת בשלמותה.

חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. לגבי יעקב, מדובר בלחיות אמת, להאמין אמת, להבין אמת. כל דבר שמרחיק מהדעת מביא אותנו לעולם הדמיון, לא לראות אמת. הרבה אנשים רוצים לקחת את הדעת לעולם הדמיון. אבל צריך הפוך. אם משתמשים בדמיון, יש בו מטרה חיובית. אפשר דרכו לגדול יותר, להשיג יותר. אבל רק כשהדעת שולטת..

 

אני לא מכיר אישית את הנרצחם אתמול, אף על פי שאנחנו מאותה השכונה, מהר נוף. אבל מלהקשיב להספדים, ההגדרה הכי טובה ששמעתי אתמול זה אנשי דעת. אנשים רציניים, מסודרים, שקועים כל ימי חייהם בדעת. אנו שומעים הרבה הספדים, לצערנו הרב. אבל אלו היו אנשים שעשו משהו בחייהם. הם הפכו את שמם 'אדם' לראויים לתואר זה. בני עליה. כל ימי חייהם שקועים בתורה – חלקם עובדים לפרנסתם, שילבו תורה עם דרך ארץ. אבל הם היו אדם אחד. יעקב איש תם יושב אהלים. בכל מקום שנמצאו היו אותו בן אדם. זוהי מדת האמת. ולפעמים הארועים לכאורה מחריגים אותנו מהסדר הרגיל לנו. כמו יעקב שהיה לו מבחן לשקר. אבל גם שם האדם נבחן אם הוא אותו האדם.

אז העבודה המעשית היא אולי, לפחות, שעה אחת ביום להזהר לא להוציא מלה אחת של שקר מהפה. ואז הקב"ה בע"ה יזכה אותנו להגיע למדרגת מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, לדבוק במידת האמת.