הגמרא (ברכות כג) אומר ר' שמלאי, תרי"ג מצוות נמסרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא מיכה והעמידן על שלוש, כדכתיב יגיד לך אדם מה טוב כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלקיך.

פירוש הדברים שלא באו כל אחד מה למעט מצוות. אלא שהבינו אנו לא יכולים להתחבר לכל המצוות בלי לדעת את שורשן. לכן העמיד כל אחד שורש דרכו יתחבר.

דיברנו על אמת ומשפט בשיחות הקודמות, על כך שהן מידות כלליות: אדם צריך לשפוט עצמו כל הזמן. ואהבת חסד זה לא רק לעשות, אלא לאהוב את החסד. אבל יש גם הצנע לכת. וצריך להבין איך זו מידה יסודית.

במגילה יג: א"ר אלעזר מאי דכתיב לא יגרע מצדיק עיניו? בשכר צניעות שהיה בה ברחל זכתה ויצאה ממנה שאול. ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר. מאי צניעות הייתה בה ברחל? אמר לה יעקב לה לרחל הנשאי לי, ואמרה אבל אבי רמאי הוא, לכן תביא סימנים. כלומר הסימנים היו רעיון שלה. ולכן מתעצם הויתור שלה על הסימנים. יעקב ממשיך ואומר, אחיו אני ברמאות. היא שואלת האם מותר לצדיק לרמות, ועונה שכן. ומהי הרמאות? רחל אומרת, יש לי אחות קשישה ולבן לא יתן לך להתחתן איתי. תדע לך שהוא ינסה לרמות אותך. ויעקב מציע את הסימנים. לאחר מכן, רחל חששה שאחותה תתבייש, מסרה הסימנים. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול.

 

אז הגמרא מגדירה את כל סיפור הויתר של רחל מידת צניעות. אנו לכאורה היינו מכתירים את זה כחסד, כויתור. אלא שכשמתבוננים בפרשה רואים גם בהמשך, כשלאה אומרת לרחל המעט לקחתך את אשתי ולקחת גם את דודאי בני. וכי רחל לקחה? רחל ויתרה עליו! לכאורה נראה מהדברים שלא רק שרחל מסרה לה את הסימנים, אלא שבצניעותה לא נתנה לה להבין שמסרה את הסימנים. לאה חשבה שלא ויתרה לה. כתוב שהסימנים היו הלכות בין איש לאשתו. אז רחל רק לימדה אותה את ההלכות, וכשאמרה ליעקב את ההלכות שלמדה עם רחל, הוא לא ידע שזו לאה. עומק הצניעות זה לא רק הויתור ומסירות הנפש של רחל, אלא זה שזה היה בצניעות, ללא פרסום, ללא גילוי, עד כדי כך שהיא מסרה את הסימנים אפילו בצניעות. היא שמרה את המעשה בסוד. לולא שהתורה העידה, לא היינו יודעים מזה.

הגמרא ממשיכה שרואים את אותו העקרון בהמשך. מהי צניעותו של שאול? ודבר המלוכה לא הגיד לו. שמואל אמר לו שימלוך, והוא סיפר את הסיפור הלאה בלי לספר שמינו אותו למלך. ולכן זכה שאסתר גם לא הגידה מה שלא הייתה צריכה לספר.

אז ראינו בינתיים שכשמיכה העמידן על שלוש, השלישי זה הצנע לכת. סיפור מסירת הסימנים זה סיפור של צניעות.

 

המילה צניעות נשבתה בטעות בסמינרים של בית יעקב, כאילו כל משמע איך ללבוש ואיך להתנהג. אבל לפני הלבוש, זו מידה בנפש. נראה כמה דוגמאות מהגמרא בעניני צניעות, וננסה להבין הקשר ביניהם כדי להבין את מהות המידה.

במסכת ברכות מדובר על יהודי שדרש לפני ר' נחמן, ושיבח מישהו שהיה צנוע באורחותיו. שאל אותו ר' נחמן, הלכת אחריו לבית הכסא וידעת אם צנוע הוא או לא?

גמרא דומה גם היא בברכות. דוד ברח משאול והתחבא במערה, וקרע כנף מעילו. אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה. אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. – כלומר, שאול חיפש מקום מסתור לעשות צרכיו, ושם תפס אותו דוד, ואמר לו שחס עליו בזכות הצניעות.

שאול באותה שעה תפעל את מידת הצניעות, וזה מסביר מדוע דוד לא יכל לפגוע בו. הנוהג במידת הצניעות הוא כולו פנימיות, הוא מתמקד באמת הפנימית במקום ברהב החיצוני. ואפשר לומר שההתכנסות פנימה מגינה עליו מהסכנות שבחוץ. – באופן דומה נאמר שבזרעו של יוסף לא שלטה עינא בישא. גם אצל יוסף אפשר להסביר זאת כתולדה של הצניעות שהפגין הוא עצמו עם אשת פוטיפר, אותה הצניעות שבאה לו בירושה מאמו רחל.

מאידך,יש גמרות שלוקחות את נושא הצניעות למקומות אחרים.

מסכת יומא. בזמן שמעון הצדיק כל כהן שמגיעו כזית היה שבע, או מותיר. אבל אחר ימיו, לא היה מספיק לכל כהן. ועל זה כתוב, הצנועים מושכים את ידיהם, והגרגרנים חוטפים ולוקחים. כלומר למרות שזה מצווה – זה שיריים, ושיריים אמתיים – הכהנים היו מושכים ידיהם, כדי לא לריב ולדחוף בשביל זה.

מסכת מועד קטן. גזר רבי שלא ישנו התלמידים בשוק. תורה יש ללמוד באופן צנוע. דרש חמוקי יראיך... מה ירך בסתר אף תורה בסתר. דברי תורה נלמדים רק על-ידי צנועים, ובצניעות.

 

מסכת סוכה מט: והיינו דאמר ר' אלעזר. מה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת. הצנע לכת: זו הלוית המת והכנסת כלה. רש"י: שאפילו שם, בדברי שצריכים פרסום, כמו דברים אלו, גם שם צריך לנהוג במידה נאה ולא לנהוג קלות ראש. ויש אומרים, ממשיך רש"י, שאם צריך לבזבז, יעשה זאת בסתר.

לפני שננסה לבאר את המשותף בין הגמרות, הגמרא אומרת על ר' עקיבא, שרחל ראתה בר' עקיבא שהוא צנוע, ולפיכך התחתנה איתו. על השאר אפשר לעבוד.

 

כתובות סב: תוספות שואל שאלה, שממנה אני רוצה לבאר להתחיל לבאר את מהות הצניעות. איך היה ר' עקיבא צנוע? והלא אמר שכשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור. ועונה תוספות, משום שהיה סובר שתלמידי חכמים מתגאים על עמי הארץ מפני תורתם. הוא לא סבל את אי השויון. אז בעומק, השנאה שלו לתלמידי חכמים נבעה המדה טובה. בפועל נהג אחרת. כי הגמרא אומרת שר' אליעזר לא נענה כשאמר אבינו מלכנו, אבל ר' עקיבא נענה. ולא כי זה גדול מזה, אלא כי ר' עקיבא שבר מדותיו. – ולא הבנתי פשט בגמרא זו. אם ר' עקיבא עבד על מדותיו, אז הוא כן גדול יותר!

ראיתי פירוש, שנראה לי פירוש אמתי. שניהם היו בדרגה זהה. אבל ר' עקיבא היה צריך לשבוראת  מדותיו, בעוד ר' אליעזר נולד כזה. אז איך זה מסתדר עם התוספות שאומר שלר' עקיבא היו מדות טובות קודם חזרתו בתשובה? לפי ההסבר במידת הצניעות, נבין שצניעות זה חיבור פנימי עם הקב"ה, בדברים פנימיים. נחזור לזה בסוף השיחה.

 

מכל הדברים רואים יסוד אחד. המהר"ל מביא את הפסוק עת צנועים חכמה. כי החכמה בעצמה היא נסתרת, ואין החכמה בנגלה. מי שכל מעשיו בצניעות ונסתר, נמשך אחר החכמה שהיא נסתרת. – פירוש: החכמה היא בצד הנסתר שבאדם. היא הדעת, הצלם אלוקים. והיא נסתרת מאיתנו. כדי להתחבר לחכמה, חייבים לנהוג בצניעות. אדם שעיסוקו חיצוני, ושאיפתו לפרסם את המעשים שעושה, דואג יותר לחיצוניות, ולכן מתעסק פחות עם הפנימיות. אז לא יכולה להיות לו שייכות והבנה אמתית עם התורה. צניעות, אומר המהר"ל זה להיות פנימי. בלי לערב הרגשה גשמית. וחוסר צניעות זו הרגשה חומרית.

 

ר' דסלר במכתב באליהו – שאנו משתדלים להזכיר כל שבוע משהו ממנו - מבאר גמרא, האומרת, מהי עין לא ראתה אלוקים זולתך? יין המשומר מששת ימי בראשית. – ר' דסלר מסביר זאת: אם רק חושבים על מעשה מבחוץ, איך יראה וכו', זה מאבד את העולם הבא הקשור למעשה. עולם הבא זה רק מה שלא חושבים עליו באופן חיצוני. כך יין המשומר מששת ימי בראשית. כי הולך האדם אל בית עולמו. אומר נפש החיים: לעולם שבנה לעצמו. אנחנו כאן מנסים לבנות עולם. וכמה שפחות זה נוגע לחיצוניות, כך זה יותר בית עולמו.

כתוב ברבינו יונה, על משלי, הצניעות גורמת חכמה לבעליה. ישמעו ויקשיבו ולא יתאוו להתגלות. כי מדת החכמים זה לבנות את העולם הפנימי האמיתי, ופחות להתעסק בחוץ.

 

שורש כל הגמרות שהבאנו אחד הוא. קודם כל, צניעות בחכמה. כי החכמה, שהיא פנימית לא נתפסת בחוץ. כשהחכמה בחוץ תרונה, אי אפשר באמת להגיע אליה. גם במעשים גדולים, כמו הכנסת כלה ולויית המת, אשר אלו דברים הדורשים פרסום גדול, אפילו שם נדרשת צניעות מלאה. יש דברים שהצניעות דורשת כך. עם כל הרעש הגדול של האירוע, גם את זה אפשר לעשות בשיא הצניעות. הצניעות היא שורש הנפש, המתקשר לחלק הפנימי של האדם. כשמיכל ראתה את דוד מרקד, אמרה לו שזה מראה שהוא לא שייך למשפחת המלוכה. ולא הבינה שדוד אמר שזה גופא הצניעות. כי אפשר לעשות מעשים חיצוניים, אבל גם שם צריך אדם למצוא איפה החיבור הפנימי שלי למעשה. לכן הגמרא דווקא נוקטת דוגמאות של דברים גדולים, ואומרת אחר כך, אם דברים שבפרהסיא כך, דברים צנועים עאכו"כ.

ממילא גם הדוגמאות האחרות – צנוע בבית הכסא – הם מאותו הענין. כשאדם עושה ענין מגופו, מהעיסוק בגוף, זה ממילא חוסר צניעות. כי הוא מגלה מה שצריך להצניע, וממילא מוסתר ממנו התוכן הפנימי. הצניעות יכולה להתגלם בכל דבר.

 

העבודה המעשית בצניעות זה בדיבור צנוע. הדיבור בשוק והצעקות, ולהכניס את רשות הרבים לרשות היחיד, זה הכל חוסר צניעות. והצניעות גם מתבטאת ביחס האדם לעצמו. האם האדם מחפש בעצמו את הדעת והחכמה, או את הכלפי חוץ, כמושנראה בגוף. כשם שצלם אלוקים מתבטא בדעת, והוא נסתר, כך עבודת האדם צריכה להיות בצניעות. ולכן מיכה העמידן על שלוש. הצניעות אולי כוללת את כולן. הצניעות של רחל התגלמה בהתעסקות בעבודה הפנימית. לכן נבין אולי למה הגמרא כאן אומרת שרחל צנועה. רחל לא רק מסרה את הסימנים, אלא רצתה שזה לא יתגלה. רחל ידעה שיעקב צריך להקים בית, אבל למרות שרצתה להיות מעורבת בבנין הבית הזה, הרגישה שאם לאה כבר בכל מקרה תתחתן איתו, אז למה שתדע, ולמה שאני אהיה מעורבת.

לכן גם הכהנים הצנועים מושכים ידיהם. נכון שהמצוה צריכה להיעשות, אבל זה לא משנה על ידי מי. אני לוי, ונוטל בבקרים ידיים לכהנים. לפעמים יש הרבה לויים, ורבים על הזכות הזאת. אבל צניעות זה להדגיש את המעשה, לא את החלק שלי בו. העיקר שהמעשה יעשה.

 

הגמרא אומרת שכל האבות הקדושים התפללו ולא נענו. בסופו של דבר הקב"ה ריחם על עם ישראל בזכות רחל. בזכות שהתאפקה ומסרה לאחותה את הסימנים. רעיון הצניעות קשור גם למהות התפילה, שכל כולה הוא הדיבור עם הקב"ה. אם זה לא דיבור של פנימיות, זה לא דיבור. גם אם מצוות לא צריכות כוונה, צריך לדעת שאתה עומד מול המלך. ככל שהתפילה פנימית יותר, היא מגיעה מהדעת, מהצלם אלוקים, ולכן נשמעת יותר. הצניעות זו המידה שבזכותה יכולה התפילה להגיע ישר למרום.

 

הנקודה החשובה היא שצניעות זה כמובן בכל דבר הקשור לחיצוניות של האדם. אבל בעבודת השם, אדרבה, אסור להתבייש בעבודת השם שלנו. זה מסביר את השינוי שחל בר' עקיבא. מתוך הצניעות שהייתה בר' עקיבא מאז ומתמיד, לא יכל להבין את ההבדל בין תלמיד חכם לעם הארץ. אבל מתוך השינוי שחל בו אח"כ, הבין שבתלמידי חכמים יש מדה של ויגבה ליבו בדרכי השם, ושם הצניעות מתבטלת. צניעות היא חשובה איפה שאני מערב את עצמי. אבל כשהדאגה היא אמתית לכך שהמצוות יעשו ורצון השם יעשה, שם צריך עזות דקדושה וגבהות לב בעבודת השם.

אבל צריך להזהר בכך. הרבה פעמים חוזרים הביתה, ולא תמיד מעריכים שם את לימוד התורה והמצוות. אז רגילים להתעקש על כל דבר רוחני. ומתרגלים להתעקש על כל חומרא. בדברים שהם חומרות ומנהגים טובים, צריך שם לדעת את השורש, ולדעת את הצניעות. וכמו בכל דבר, אם מתרגלים לעזות, נוטים לדבוק בה תמיד, וכן להיפך, אם מתרגלים לותרנות, זה הופך לטבע. לכן צריך לדעת מתי אל יתבייש מהמלעיגים עליו – בדברים העקרוניים – ולוותר בבית בדברים שהם מנהג וחומרא. שנזכה לגעת קצת במידת הצניעות.