אנחנו ממשיכים בסדרת השיעורים שלנו, בנושא עבודת המידות, אבל עם קשר לפרשת השבוע.

בשעור הקודם הזכרתי שחייב אדם לומר, מצד אחד, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. השאיפה היא בלי גבול. היום נעסוק בנסיון העקדה, שעליו אנו נשענים בכל דור. אז בהכרח שאפילו לגבי העקידה צריכים אנו להרגיש מתי יבואו מעשי למעשי אבותי. העקידה לא יכולה להיות משהו מרוחק שלא קשור לחיים שלנו, ששייך רק לאברהם אבינו.

 

צריך להדגיש שוב מה שאמרנו בשיעור קודם, לגבי האבות – אנו לא טוענים שאנחנו מבינים אותם, אלא רק מנסים להבין מה אפשר ללמוד ממעשיהם, לגבינו, ואיך להגיע לכך שמעשינו יהיו כמוהם.

אפתח ברעיון שלא קשור ישירות לנושא השיחה. המשך חכמה בפרשת השבוע מציג רעיון שקשור גם לפרשת בראשית. אברהם אבינו אמר ואנוכי עפר ואפר. הגמרא בחולין אומרת שבזכות שאמר זאת זכו בניו לשתי מצוות – אפר פרה ואפר סוטה. למה דווקא מצוות אלו, מלבד המלים הדומות? במה הן מהוות תגמול? המשך חכמה אומר דבר שהוא יסוד גדול מאד, שמלווה את פרשנותו לאורך הפרשות. מצאנו שיסודות הטבע לא מקבלים טומאה. מה שלא נוגע בו יד אדם לא הוכשר לקבל טומאה. ירקות וזרעים, כל עוד לא שפך עליהם אדם מים, אינם מקבלים טומאה. רק כשאדם מתחיל להתעסק בזה, כשנופל מים, ונוח לאדם שיפול מים, רק אז מקבלים טומאה. המשך חכמה מסביר שטומאה שייכת רק באדם שהוא בעל בחירה. טומאה וטהרה שייכים רק בדברים שאדם יכול לבחור. כי בחירתו יכולה להיות מקולקלת או מתוקנת.

 

מעניין אבל, שדעת הגמרא שהעובדי כוכבים אינם מטמאים. מדוע? כי גם אינם מטהרים. רק במדרגה הגבוהה, שם יכול לחול התיקון אך גם הקלקול. מי שנעדר מהשלימות, שייך יותר למקום בו הוא נברא, ולכן טומאה לא שייכת בו, כמו שלא שייכת ביסודות הטבעיים. – לכן המשך חכמה אומר שר' שמעון בר יוחאי אומר שעובדי כוכבים אינם מטמאים באוהל, וזהו אותו ר' שמעון בר יוחאי, לשיטתו, שאמר שכל מה שעשו הרומאים לא עשו אלא לצורך עצמם. אומות העולם לא מסוגלים באמת לפעול למען עם ישראל, כי כל שעשו זה רק למען עצמם. (ואותו ר' שמעון בר יוחאי אומר גם שאוכל שבן נח יכול לאכול וישראל לא, גם לא מקבל טומאה. רק אוכל שחשב עליהם לאוכלם, כשישראל חשב לאוכלם.) – ממילא אומר המשך חכמה שאברהם אבינו, שזכה לתקן עצמו בתכלית השלימות, זכה שיצא ממנו אפר פרה ואפר סוטה, אותם אפרים שמתקנים את האדם. אפר פרה וסוטה קשורים באדם שיכול להתקלקל, אבל יכולים גם לתקן. אברהם אבינו אמר ואנכי עפר ואפר, אני מתבטל לגמרי לבורא עולם. מכיון שדרך הבחירה שלו הגיע לביטול הבחירה, מסר את בחירתו לקב"ה, אמר הקב"ה ממך יצא אפר שמטהר בחזרה את בעל הבחירה. כלומר, להזכר באברהם אבינו זה מחזיר את הטהרה לעולם. – כשאנו אומרים אלוקי אברהם, זה משום שאברהם אבינו מבטא את נוכחותו של השם בעולם.

 

המשך חכמה הזה ממשיך את המשך חכמה מפרשת בראשית, שאומר שעל הכל חוץ מעל האדם נאמר וירא אלוקים כי טוב. רק בסוף הפסוקים, אחרי בריאת האדם, כתוב וירא את כל אשר עשה והנה טוב. מסביר המשך חכמה שהאדם הוא בעל בחירה, ולכן אי אפשר לומר עליו 'והנה טוב'. כי הוא יכול לקלקל. אפשר לומר רק אחרי שרואים את כל הבריאה, כל הבריאה יכולה להיות יותר טובה בזכות האדם. מסביר המשך חכמה: נעשה אדם כצלמנו – למה לשון רבים? לכאורה הקב"ה אומר לאדם נעשה אותך אדם, אני ואתה נשלים אותך ביחד. יש לך תפקיד, מתוקף היותך בעל בחירה, להשלים את עצמך. תפקידנו הוא להיות כביכול שותפים לקב"ה בבריאת האדם. זהו העולם. כל אחד הוא היוצר הגדול ביותר שיש. יש לי תפקיד ליצור אדם, בכך שאני יוצר את עצמי. כל בוקר מחדש. ככתוב במסילת ישרים, אם האדם מתעלה, מעלה את כל העולם יחד איתו.

אלו דברי המשך חכמה. הם מחייבים מאד: להיכן אדם יכול להגיע, וכמה יכול לקלקל. כדי לחשוב על התיקון – וזו עוד הקדמה לשיעורים הבאים – צריכים כולנו עבודה מתמדת בהכרת הכחות הפועלים בנו. ללמוד אותם ולעסוק בהם, ולעשות את הכל ביחד, להעמיד מציאות של עבודה תוך כדי הכרה של כל המידות הפועלים בנו.

 

נתחיל מנסיון העקידה. לכאורה זה נסיון מאד משונה, שממש מתנגד למה שאנו תמיד לומדים. אבל אם הקב"ה ניסה את אברהם בנסיון כזה, משמע שלא היה יכול להיות נסיון אחר.

אני רוצה לקרוא קטעים ממכתב של הסבא מסלבודקה, שמפרש את דבריו של הר' ישראל סלנטר, מחולל תנועת המוסר. הגמרא אומרת שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל היום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. שואל הסבא מסלבודקה: למה נברא היצר? בשביל האדם, שיוכל לנצחו ולהתעלו. אז למה נברא יצר כזה, שהוא חזק יותר מן האדם? – אז בפשטות, לא ברוח הר' ישראל סלנטר, אפשר לענות שהקב"ה רצה שנכניס את עבודת התפילה, שנסתמך לא רק על עצמנו. אבל הסבא הולך בכיוון אחר: הוא מסביר שיש כח חיצוני ופנימי בנפש האדם. הוא מביא דוגמא שהאדם, עד שמוציא אותיות, לוקח לו זמן, ואז מילה, ומשפט, הכל מאד לאט. אבל כשמתרגל יכול להוציא מהר. כך זה כשהכחות הפנימיים יוצאים החוצה בהדרגה, לאט, באופן טבעי.

 

אבל נקח לדוגמא אדם שלא מסתדר כל כך טוב עם בנו. אבל יש לו תלמיד שמאד אוהב. לכאורה, למישהו מבחוץ, זה נראה שאוהב את התלמיד יותר. אבל אם תהיה סכנה, סביר שהאינסטינקט יפעל והוא ירוץ להציל את בנו. כי הנקודה הפנימית העמוקה היא שאדם אוהב את בנו השנוא עליו יותר מחבירו. ועיקר מלחמת היצר היא להשפיע על הפעולה הפנימית, אבל רק דרך הפעולה החיצונית. זאת אומרת פחות להלחם עם הפנימיות, אלא להגיע אליה רק דרך החיצוניות. ואני אומר זאת דווקא לאלו הנקראים בעלי תשובה – שכולנו היינו רוצים להימנות עליהם – שהעבודה היא לעתים קרובות לא דרך היזכרות בעבר, אלא דרך עבודה בהווה.

 

הנסיון של אברהם אבינו היה להתגבר על אהבתו לבנו. איך להתגבר? באופן החיצוני. לעשות את הפעולה שהקב"ה אומר לו. המדרש בילקוט אומר שהיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם. ממשיך המדרש: והקב"ה רואה את האב מעקיד את בנו בכל לב. לכאורה לנו הדברים נראים כסותרים. אם היו כ"כ הרבה דמעות, איך בכל זאת עשה זאת בכל לב? אומר הסבא מסלבודקה: בכחות החיצוניים שהיו בו יכל להתגבר על הכחות הפנימיים. הדמעות, אמנם, היו נושרות מהכחות הפנימיים, שתכונתן חזקה מהאדם. אבל המעשה היה בשלימות. אפשר לדייק בלשון המדרש: הדמעות נופלות, משמע מאליהן, כי זה דבר שלא בשליטת אברהם.

 

הגר"א אומר: עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. עד עכשיו חשבתי שכל מעשיך הם מכח החסד הטבעי לך. עכשיו שאתה מוכן לכזה מעשה, גם מידת החסד שלך היא לכבודי, הכל בשביל קשר ישיר איתי, ולא מידה טבעית שלך. וכך זה, אחרי החטא הראשון, שהתערבב בנו טוב ורע, יש בנו תמיד מאבק של כחות שונים. העבודה שלנו היא להבין את הכחות השונים, לדעת כל אחד מה תפקידו, ולפעול איתם.

הכחות הפנימיים, אותם אי אפשר לשנות, יש בהם דברים השונים בין אנשים, ודברים הדומים. לכולם יש תאוות אכילה. וכן אהבת אב לבנו. נכון שגם את זה אדם יכול להרוס, וראינו דברים אכזריים בין אבות לבנים. אבל זה אומר שיש לו כח מתנגד כל כך חזק, שהגביר את הכח הזה על אהבת האב לבנו. כמו אהבה לכסף שיש לאדם. אבל בפשטות זה לא אומר לקרות.

 

ויש טבעים משתנים. יש אחד שאוהב ממון מאד, ויאגור ממון יותר מהחיים. ויש אחר שיוציא הוצאות בלי לחשוב, כי הוא לא אוהב ממון אלא דברים אחרים.

אומר הסבא: בדברים השווים בין בני אדם, אותם הרבה יותר קשה לשנות, ועליהם נאמר אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. אבל בדברים שמשתנים, אדם יכול לשנות את הפנימיות מאד, ולהתגבר על היצר. אבל ישנם דברים, כמו נסיון העקידה, שלעולם האדם לא יכול להשפיע על נקודת הטוב הפנימית. כי זה פועל חזק יותר מההכרה שלו.

 

אז אברהם אבינו התנסה דוקא בנסיון העקידה, כי כל נסיון בדבר ששונה בין בני אדם, לא מרשים את כולם. כי עבור כל נסיון יש אנשים שיוכלו לעמוד בו בקלות, ואחרים לא. אז רק חלק יתרשמו. אבל בנסיון העקידה, אברהם אבינו הראה שבזכות עבודה עצמית אדם יכול להתגבר על הנקודה הפנימית הגדולה ביותר. אמנם זלגו עיניו דמעות, אבל זה בסדר, כל עוד הצליח לשלוט על עצמו. והעבודה שלנו היא לאט לאט, בעבודה חיצונית, ובכך שהקב"ה עוזרו, אפשר להשתלט גם על הכחות הפנימיים.

 

הגמרא אומרת שצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם. תוספות אומרים הני מילי במילי דאכילה. בפשטות זה כי אכילה זה חלק מהאדם. אבל לפי דברינו, זה כי אכילה זה דבר ששייך לכל בני האדם. לכן דווקא בדבר זה הקב"ה עוזרו, כי זה דבר שקשה לתקן לבד.

ישנם אנשים שהכחות החיצוניים שלהם מאד חזקים. זה בדרך כלל תוצאה של חינוך. אז מגיע מעשה שהאדם לא היה מודע אליו. ויכול בבת אחת ליפול. לעומת זאת, אדם שכחותיו הפנימיים חזקים, אז בבת אחת כשמגלה את הדרך הנכונה לעבוד, אז קל לו יותר להתקדם בדרך הזאת.

אם נאמר את ההוראה שלנו למעשה – מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, זוהי שאיפתנו. לדעת שגם אם הכחות הפנימיים עדיין לא מסכימים, אבל אם אדם לומד להכיר אותם, אז כשמגיע נסיון, יש לו כח אמתי להתגבר. אבל זה בזכות זה שיודע את כחותיו הפנימיים, את הרצונות שלו.

 

הגמרא אומרת שרשעים מלאים חרטות. לכאורה זה נכון יותר לגבי הצדיקים, ששבים בתשובה כל יום? אלא שהרצון הפנימי של הרשעים הוא גם טוב. החיצוניות מחטיאה אותם, אבל הפנימיות מלאה חרטות. צדיקים יודעים להשפיע מתוך הכחות הפנימיים על הכחות החיצוניים. אז התפקיד שלנו זה להכיר את הכחות הפועלים בנו, כי אם לא נעשה זאת, האדם מתנוון. כמו אדם שאם לא ילך לחדר כושר יתנוותו שריריו, כך גם בעבודת המידות. אם לומדים, ומשוחחים, ועובדים, אז מתחזקים. אבל אם אדם יודע שפעם היה צדיק, ועכשיו עברו כמה שנים ופתאום הוא מוצא שאין לו כח, לא צריך להתפלא. אז שנזכה בע"ה לומר מתי יגיעו מעשי לעשי אבותי.