שאלה: איזה הנהגות עדיף לעשות בר"ה. מה העיקר.

מה העיקר? העיקר זה להכתב לחיים.

בר"ה עצמו זה קצת מאוחר להתחיל לחשוב מה לעשות. אם לעשות משהו, צריך לפחות יום אחד קודם. במשנה כתוב שוב יום אחד לפני מיתתך; משמע שיום אחד זה צריך לקחת.

 

שאלה: לפי השיטות בגמרא שאדם נידון בכל יום ובכל שעה, מה משמעות הדין בר"ה?

שאלה טובה. אחרונים שואלים את זה. אבל אם זה הנושא, אז זה הנושא שלנו.

במשנה כתוב בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר"ה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון. הגמרא מביאה שלושה ביאורים ל'בני מרון'. משמעות כולם היא שכל בני האדם עומדים לפניו אחד אחד. הקב"ה מסתכל על כל בני האדם, על כל אחד ואחד בנפרד. יש בזה משהו מפחיד, לעמוד לבד לגמרי, לבד מול בורא העולם. ולהיות מישהו שנבדק על ידו – מה איתך, מי אתה? איך אתה נראה עד למעמקים הגדולים ביותר. איפה אתה, מה איתך? כשבודקים אותו לבד אז לא בודקים אותו יחסית לחבר הזה או לחבר הזה. לא יחסית לשום דבר. אלא ביחס לאידאל של צורת אדם. האדם נברא יחידי. ולכל אדם בעולם פוטנציאל של עולם מלא. האדם נברא יחידי, וגם אחרי שהתרבה להמון אקסמפלרים, הם כולם הכפלות של אדם יחידי. אין פרצופיהם דומים, אין דעותיהם שוות. כל אחד הוא אחד. האדם לא נברא למינהו. מעולם לא היה ולעולם לא יהיה עוד יצור כזה. וככזה בודקים אותו, עד כמה הוא ממלא את מה שמצפים מצורת אדם.

 

במשנה לא כתוב את זה. כתוב רק שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. היה מתאים שיהיה כתוב שבפסח נידונים על התבואה איך יצאו. צריך היה להיות כתוב בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובר"ה על חיים ומוות. הרי כתוב במחזור שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו. ואז בחג שוב כתוב שנידונים על המים.

בפסח נידונים על התבואה כי היא נוצרת בפסח. בעצרת על פירות האילן כי נוצרים אז. בר"ה על מעשי האדם כי זה יום בריאתו. כמאן מצלינא האידנא? כר' אליעזר, שאמר שבתשרי נברא האדם. בכ"ה באלול נברא העולם. ביום הששי נברא האדם. וזהו הכלל בכל המועדים: המועדים שנבראו על איזשהו מאורע, ענינם של המועדים שאותו מאורע חוזר עוד פעם. בהגדה כתוב שבליל הסדר חייב אדם לראות את עצמו כאילו יוצא כעת ממצרים. אותו מאורע עליו נקבע החג חוזר וניעור. האדם חוזר ונברא בר"ה.

בחז"ל כתוב שבורא העולם אמר נעשה אדם. בלשון רבים, כביכול שיתף בורא העולם את כל מי שנקרא 'פמליה של מעלה' והתייעץ איתם. הם נעשו כיתות כיתות. הללו אומרים ייברא, הללו אומרים לא ייברא. אלו אמרו שייברא כי הוא יצור חיובי מתאים, צדק אמרה ייברא כי עושה צדקות, חסד כי הוא גומל חסדים לפעמים. אמת אמרה אל ייברא כי הוא שקרן. הוא לא יצור אמתי, לא יצור של אמת. שלום גם אמר אל ייברא, כי הוא מלא קטטות.

 

יש כמה פנים בדברי חז"ל. אחד הפנים הוא כי המילה נעשה אדם נכתב בלי נקודות, ויכול להקרא נעשה אדם (שין קמוצה). אמר להם: עד שאתם מתדיינים, כבר נעשה אדם. – חוץ מזה שזה לא פייר, זה משונה. הוא מבקש מהם ייעוץ, ועד שהם מתדיינים כבר נעשה האדם. מה רוצים ללמדנו בדבר הזה? מתכוונים להגיד לנו שזהו האדם. האדם הוא ספק ייברא ספק אל ייברא. האדם הוא מישהו שיש בו צד שכן ייברא וצד שלא ייברא. והכרעה זאת היא זו שתלויה בו. האדם נבדק ונמדד עד כמה שהוא הכריע את עצמו לאחד הצדדים. אבל האדם בעיקר ברייתו הוא בשיקול. צד של כן וצד של לא – זה האדם. את זה רציתי – את המצב של הספק, של הדיונים. האדם יצא מתוך הספק.

 

אתם יודעים מה פירוש המלה ספק? שורש המילה הוא סף. 'אסקופה,' בלשון הגמרא. אסקופה משמשת שתי רשויות. כלומר זה לא 'אולי זה ואולי זה,' אלא זה 'גם זה וגם זה'. גם פנים וגם חוץ. יש שני מיני סקפות: ספק דמוי טומטום וספק דמוי אנדרוגנוס. ספק דמוי טומטום זה משהו לא ידוע, זה או זה או זה. ספק דמוי אנדרוגנוס זה שאפשר גם זה וגם זה ואין הכרעה. ברוב השפות המלה ספק היא שניים. Doubt  באנגלית, או Zweifel בגרמנית. זה שני דברים. גם זה וגם זה, ואין הכרעה. זה לא ספק ייברא וגם ספק לא ייברא. אלא גם וגם ואין הכרעה. באופן שהדין שהאדם נידון בר"ה זה לא דין שדנים אותו מה עשה, מה מגיע לו עבור מה שעשה. אלא בוראים אותו, מתעסיקם בבריאתו. זה היום תחילת מעשיך. ביום הזה כל אדם ואדם כמו נברא מחדש. וכשחוזר ונברא, נברא שקול, בלי הכרעה כן ייברא או לא ייברא. אז, את אדם הראשון באותה הכרעה אי אפשר היה לדון. אבל האדם שצריך להברא מחדש, זו כבר בחינה של תחיית המתים. אם האדם נברא כל שנה מחדש, הכוונה היא שהדין, אותו שיקול שהיה בשעת בריאתו, חוזר: ייברא או אל ייברא. זה ההבדל בין אם אדם נידון בכל יום או בכל רגע. 'אדם נידון תמיד' – הכוונה מה מגיע לו עבור מעשיו או מחדליו. בר"ה הנידון הוא אם כן ייברא או לא ייברא. גם מי שסובר שאדם נידון בכל יום, הוא יתפלל מתוך המחזור בר"ה. בראש השנה זה לא עניין של לתת דין על מעשיך, על מה מגיע לך, כפי שאדם נידון בכל יום. אלא זה דין אחד. הדין של ר"ה הוא דין על עצם בריאתו. עצם בריאתו היא בשיקול: כן או לא. מלכתחילה הוא כך נברא. עכשיו, אחרי שכבר חי, אז אם לא הצליח להביא עצמו לכלל הכרעה שכן צריך להיות, אז אין סיבה לברוא אותו.

 

קושיה שכתובה בראשונים, ואת זה צריך לדעת: אנו רואים שאחרי ר"ה לא קורה כלום. העולם היה צריך להתהפך. היה דין, ואנו יודעים שלא כולם צדיקים. ונראה שהדברים ממשיכים לקרות כמו שקרו. ההבדל הוא, וזה הבדל מכריע – יש מי שנחתם בספר החיים, ויש מי שחי רק בגלל שעולם כמנהגו נוהג. מי שחי רק כי עולם כמנהגו נוהג, אין לו בסיס, אין לו מה שיחיה אותו, בכל רגע יכול לקרות לו משהו. הוא חי בינתיים רק כי כך מנהיג בורא עולם את העולם: שהעולם כמנהגו נוהג. הוא לא מנהיג בצורה שייראה שיש מנהיג לעולם. אכן אתה קל מסתתר. כביכול בורא עולם מתכסה. גם הדין של ר"ה נקרא דין מכוסה: בכסה ליום חגנו. התורה לא מפרשת למה ר"ה הוא יום תרועה. הרמב"ן שואל זאת, ועוד ראשונים: מה קרה ביום זה? מה יום מיומיים? למה צריך תרועה ביום הזה? למה צריך זכרון תרועה? מה קרה? התורה מכסה את זה. כי המהלך הגלוי הוא מהלך של עולם כמנהגו נוהג. אכן את קל מסתתר. אבל בנסתר, יש דין, וזה מאד משמעותי. מי שנכתב בספר החיים מחובר לחיים. ומי שלא, אז הוא פשוט יצור שחי בעולם, כמו הרבה עלים נידפים. אם יש מה שמחזיק אותו, אז הוא לא נושר, ואם אין, אז הוא נידף ברוח. אבל הבסיס של הקיום של אדם זה זה עולם כמנהגו נוהג. זה לא בסיס איתן. בקיצור: זה לא מומלץ. ממש לא. הרבה יותר מומלץ להכתב בספר החיים ולחיות חיים שזכינו בהם.

שאלה: מה הנפקא מינה בין שני אנשים אלו, זה שנכתב לספר החיים וזה שממשיך להתקיים רק מכח 'עולם כמנהגו נוהג'? שניהם עושים מצוות, חיים, אוכלים ונושמים.

ההבדל הוא הבדל שאדם לא יכול לעמוד עליו. יש הבדל משמעותי בין אדם שנידון לחיים ואדם שלא כתוב בספר החיים, אלא שהוא חלק אחד מהפריטים שמסתובבים בעולם. לא קורים לכל הפריטים האלו מקרים משונים, הם לא נעלמים, וכך גם הוא. יתוש, או אפילו חתול, לא כתובים בשום ספר חיים. עבורם עולם כמנהגו נוהג. ועוד כל ה'למינהו,' כל הצמחים למשל. אדם הוא לא 'למינהו'. אדם נידון לחיים; אדם צריך לחיות, כי נברא כדי לחיות.

 

כל שנה זה מחזור שלם של חיים, וכל שנה הדברים חוזרים למה שהיו במעשה בראשית. אנו חוזרים ל'תחלת מעשיו.' הכל נברא מחדש. אדם, וכל המערכת האנושית, גם המדינות וכל העולם כולו – על המדינות בו ייאמר – כפי שכתוב ברמב"ם על כל העולם כולו. אז כל באי עולם, כל המדינות, וכלל העולם – הכל נידון מחדש. אם נכתבים לחיים, אז נכתבים לחיים. אם לא, אז חוזר להיות בסך הכל עולם כמנהגו נוהג ותו לא. זה עצוב מאד שאדם חי רק על הבסיס של עולם כמנהגו. אדם צריך להיעלב אם מתברר לו שחי רק כך – כי גם יתוש לא עובר מן העולם בלי סיבה.

 

לא ראיתי אף פעם שחתול מת מזקנה. אומרים שזה קורה לאנשים שמגדלים חיות מחמד. אף פעם לא נפלה עלי ציפור שנגמרו חייה. זו אחת השאלות התמוהות בעולם: איפה הם בעלי החיים שתמו מן העולם כי נגמר זמנם. (מהקהל: אוכלים אותם). תירוץ זה מספק אותך? עצם אחד שישאר. איפה הם? כשבעלי חיים אוכלים, כמו בגן החיות, רואים הרבה עצמות, תסתכל באשפה ותראה הרבה עצמות, בקעה מלאה עצמות. תשאל מישהו מהמכרים שלך ומהדודים שלך: אולי הוא ראה משהו כזה. זו אחת התמיהות הגדולות שאני לא יודע איך אנשים מסתדרים איתה. לאן זה נעלם? (מהקהל: זה מתכלה לבד). אתה ראית פעם משהו שמתכלה לבד? אתה היית פעם באוניברסיטה? לא אמרו לך שיש עצמות בנות חמש מליון שנים, או חמשים מליארד. ופתאום מליוני ציפורים עוברים פה, מכל הגילים, מכל השנתונים. אין אחת – אני מדבר על עשרות או מאות מליוני ציפורים. הן עוברות ולא נשאר זכר. לא פה ולא בשום מקום. (מהקהל: יש להם בתי אבות). גם בגמרא תירוצים כאלה מניחים דעתך?

 

הגענו למסקנה אחת כרגע: בריאת האדם היא בדין, בשיקול. זה לא דבר מוכרח מצד עצמו, אלא דבר שצריך הכרעה. האדם מצד עצמו הוא ספק. יש לו צד ייברא וצד אל ייברא. איזה צד מכריע? על זה הוא נידון. לכן שוקלים את מעשי האדם. האם ההכרעה בצד הזכות – אז ייברא, ראוי שייברא כי הוא מכוון לתכלית שלשמה נברא העולם. ומי שלא מכוון לתכלית הזאת, עליו הפמלייה של מעלה אומרת שלא ייברא. מי שלא מכוון לתכלית הבריאה, שלא ייברא. ועל זה דנים בר"ה.

 

לכן נפסק ברמב"ם פ"ג מהלכות תשובה, ככתוב בגמרא, שכל אחד ואחד יש לו זכויות ועוונות. לכל באי עולם. מי שזכויותו יתר על עוונותיו צדיק, מי שהפוך רשע, ומי שמאויין, שקול, מחצה על מחצה – הוא נקרא בינוני. ועל זה אדם נידון תמיד. הוא נידון על זה בדין של מעלה אחרי שגמר חייו, והוא מחזיר חייו למי שנתן אותם. בגמרא כתוב שמשביעים כל אדם לפני שיוצא לאויר העולם, לפני שהנשמה ניתנת, לפני שמכניסים את הנשמה לגוף, משביעים אותו תהיה צדיק ואל תהיה רשע. ואפילו כל העולם אומר צדיק אתה, תהיה בעיניך רשע. אל תתפתה להאמין. ועל זה כתוב בגמרא, וגם זה ברמב"ם נפסק באותו מקום: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות. עשה עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. דהיינו: אני במשך כל החיים צריך להתעסק בלהכריע עצמי לכף זכות. זה פירוש משביעים אותו היה צדיק. כולם יודעים שכתוב בגמרא בהמון מקומות שאדם מושבע ועומד מהר סיני. לקיים את המצוות. איזו שבועה נוספת משביעים כל יצור לפני שנותנים לו חיים – היה צדיק? על זה לא נשבענו בהר סיני. בתורה כתוב מה מותר ומה אסור ומה מצווה. בזה אנו מחויבים. וחייבים להזהר ולהשמר לא לעשות את זה. אבל יש עוד שבועה: עניין ההכרעה. האדם צריך להיות מודע לזה. זה בסדר החיים של כל אדם. לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי. כלומר: אני לא יודע, לא יכול להכריע אם אני צדיק או רשע. השיקול הוא רק לקל דעות. רק מי שיודע הכל. בוחן כליות ולב עד למעמקים. רק הוא יודע. לכן אני צריך תמיד להתעסק בהכרעה. זאת השבועה: היה צדיק: תכריע עצמך תמיד, שהצד הזה יהיה הצד המכריע. הגמרא אומרת צדיקים יצר הטוב שופטם. 'שופטם' אומר רש"י: יצר טוב מנהיג אותם. רשעים יצר הרע מנהיגם. כולם יודעים מה זה יצר הטוב ויצר הרע בגדול, לא תמיד בדיוק, אבל בגדול. וכולם יודעים בגדול מי מנהיג אותם.

 

האדם צריך להיות עסוק בהכרעה. כתוב בחז"ל, במדרש ובירושלמי ר"ה: בכל הקרבנות כתוב והקרבתם עולה. בר"ה כתוב 'ועשיתם', לא 'והקרבתם' עולה. זו לשון משונה. כיוון שאתם עומדים לפני בדין – יש מקום אחד בחז"ל שכתוב, עומדים לפני בדין, ויצאתם כדימוס – כלומר זכאים – מעלה אני עליכם כאילו נעשיתם בריאה חדשה. כלומר כאילו עשיתם את עצמכם. כל בר דעת מבין שתעשו את עצמכם פירוש ניתנה לנו החובה והאפשרות להכריע את בריאתנו, כלומר אנחנו כאילו עושים את עצמנו לנבראים. משום שאנחנו הכרענו את עצמנו. אנחנו שותפים מלאים, ויותר משותפים – אנחנו מביאים על עצמנו את החיים. עשיתם את עצמכם.

שאלה: מה דעתך לגבי נסיעה לאומן.

אני לא יודע מה זה אומן. תשאל אותי דברים שאני לא יודע. אתה יכול לשאול אותי על נסיעה לבייג'ין.

 

שאלה: אם מישהו לא נכתב לספר החיים, האם זה בר תיקון בר"ה הבא.

בהחלט. זה יכול לבוא על תיקונו באותה שנה. ברגע אחד – בשניה! אדם יכול להפוך עצמו מרשע לגמור לצדיק. רק להחליט: מכאן ואילך אני נותן ליצר הטוב את השרביט. לומר ליצר הרע: שמעתי בקולך עד היום. מעתה אני מפטר אותך. ביום שיקציבו חיים – בשנה הבאה – הוא ייכתב שוב בספר החיים.

בגמרא על אדם מפורסם לרשע, ששייך לעולם התחתון. והוא מקדש אשה על מנת שאני צדיק גמור. כתוב שהאשה לא נפטרת בלי גט, שמא הרהר תשובה בלבו. ייתכן שעשה מהפך של 180 מעלות בהרף עין. הפוסקים אומרים שמכיוון שהתנה את זה על מנת שאני צדיק כנראה שיש בו משהו, משהו מפעפע בו.

אנחנו עסוקים בלהשתדל לעמוד בדין. זה דין קשה מאד. להשתדל להכתב בספר החיים. וזה שאנו מאחלים אחד לשני, או לעצמנו: זוכרינו לחיים וכתבנו בספר החיים. מאחלים זאת לעצמנו ולחברינו.

 

עוד פעם: האדם נברא כיצור חד פעמי. כל אדם. ונידון כיצור חד פעמי. הייצור הזה, עם תודעה כזאת וכחות כאלו וגם פרצוף כזה – כאו"א הוא מאורע חד פעמי בעולם מאז בריאת העולם ועד סוף כל הדורות. לא היה ולא יהיה כזה. זה צריך להזיז לו משהו. מה אני הוספתי? למה צריכים אותי? סתם עוד ייצור? יש עוד חתול, עוד יתוש בעולם? הרי אני יצור חד פעמי. לא נבראתי למינהו. כל אחד יודע זאת היטב.

פעם בעיר העתיקה בשנים ההם היה מושג שנקרא, לפני השקלים – 'כולו בלירה.' קח בערימה שלמה את כל הדברים האלו בלירה. תעיז לומר לאדם שאין לו ערך בפני עצמו – כמו מין תוצרת שנמכרת לא במידה ובמשקל, אלא סתם ככה. תעיז להגיד לו את זה, והוא ישנא אותך לכל החיים. אתה תעליב אותו לעמקי נשמתו. מה זאת אומרת? אני יצור אנושי, אני אדם! מי שברא אותו ברא אותו יחידי, והוא נתבע ממנו בלבד. אדם צריך לשאול: מה אני צריך להוסיף. אני. בתור שכזה. כאדם יחיד. אני עולם מלא; המבט שלי על העולם הוא רק שלי: הוא לא היה ולא יהיה. וכביכול בורא העולם כשברא אותי התכוון שנחוצה גם הזוית שלי בכל הפאזל האנושי. יש לי מקום משלי, ואם לא אמלא אותו, אני נמצא לשווא. מן הראוי להתבונן בזה, לשים לב לזה.

איזה תועלת תצא מהעובדה שאנו חיים היום. האדם צריך להוציא עצמו לפועל באיזשהו משהו משמעותי. כל אחד בזוית שלו. על זה דנים אותנו, והדבר הזה הוא בידינו. והתפקיד הזה הוא התפקיד שלנו. להיות שייך לחלק הטוב, לצד של ייברא. להיות אדם שראוי שייברא. יש תכלית בבריאתו.

 

שאלה: יש לנו אפשרות לבקש דברים נוספים בר"ה, בריאות וכו'?

אנו עושים את זה. תדפדף במחזור תמצא המון תפילות, על בריאות, על מדינות, וכו'. מי לא נפקד כהיום הזה.

זה בסך הכל בשבוע הבא. היום זה יום החמישי האחרון בשנה זו.

שאלה: מה לכוון כששומעים את השופר? או להתפלל, להזכר, לקבל?

לכוון ככתוב בשו"ע: לקיים מצוות יום תרועה יהיה לכם. למה תוקעים? רחמנא אמר תתקעו. עדיף שלא תכוון שום כוונות יותר. זה מובטח, התורה מבטיחה שבזכות זה יכולים לעבור את הדין. אני רוצה בכל ליבי לקיים את המצווה שנצטויתי, יום תרועה יהיה לכם.

 

שאלה: כתוב שהדיון זה גם על המתים. יש מצב בעולם הבא להיות חי ולא בספר המתים?

כתוב שספרי מתים פתוחים לפניו. יש בני אדם שבחייהם עשו דברים כאלה שתוצאות מעשיהם קיימים עד היום הזה. ויש אנשים שתוצאות מעשיהם הן אסון. והאסון הזה יכול להיות אפילו גודל והולך. ויש שתוצאות מעשיהם הם ברכה, וגם זה יכול לגדול משנה לשנה. אז גם ספרי מתים פתוחים כשדנים את ספרי החיים. האנשים החיים מזכים או מחייבים לא רק את עצמם אלא גם את המתים.

שאלה: אז זה לא שהמתים עצמם נידונים לחיים או למוות?

המתים עצמם נידונים כשמגיעים לשמיים לדין. אבל חוזרים ונידונים מתוך שדנים את החיים. כי תוצאות מעשיהם נמצאים פה איתנו בארצות החיים. אז המטיב יכול לקבל תוספת זכויות. ברא מזכה אבא. אבא שנמצא בעולם האמת. הבן יכול לזכות אותו.

אני רוצה לחזור לכלל עליו דיברנו. כל מי שרוצה לקבל על עצמו משהו לפני ר"ה. הדבר המשמעותי היחידי שצריך לקבל על עצמו זה שמכאן ואילך ישתדל לעשות מעשים שיש להם משמעות. מעשים שיש להם תכלית. בצורה כזאת אדם יוצר סיבות להכריע את עצמו לכף זכות, לכף של ייברא.

שאלה: האם כתיבה לחיים זה דווקא ההגדרה של חיים שאנו מכירים – ההיפך ממות – או שכתיבה לחיים זה להיות לא סטטיסט ניצב בחיים אלו, אלא משהו אמתי, וזה בא לביטוי באופן אחר? האם כתיבה לחיים זה חיים ממש?

הכתיבה לחיים היא כתיבה לחיים של אדם חי, עם כל מה שהחי צריך. אדם חי זקוק למזון, ללחם לאכול ובגד ללבוש ומקום לגור. כשכותבים אדם לחיים עושים אותו לאדם חי. אדם מקבל חיים אם הם משמעותיים. צריכה להיות סיבה. בודקים אם צריכים אותו. זאת הבדיקה. זה הדין: לברוא או לא לברוא. לתת לו חיים או לא. תראה בחוץ עץ מלא עלים. יש המון עצמים בעולם שעולם כמנהגו נוהג. אבל האדם נידון כאדם יחידי.

העולם נברא בכ"ה באלול, וזה נקרא שנת תוהו. וביום הששי, שהוא היום הראשון של השנה השנייה, נברא האדם. בוראים רק אדם שצריכים אותו, שההכרעה לגביו היא ייברא.

עבודת האדם בעולם, כל חייו, היא להבין תכליתו. אי אפשר להתחיל לחשוב בערב ר"ה מה אני עושה פה. לנחות פתאום. אדם בר דעת צריך תמיד לחשוב. אני חייב משהו? אדם שלא מרגיש חובה הוא לא בנאדם. פטריות. למה קוראים להם כך? הם מיני צמחים חסרי שורשים שהם פטורים, לא חייבים כלום לאף אחד. הם גידולי קרקע, אבל מברכים עליהם שהכל. הם לא פרי האדמה, הם שהכל. אוי לאדם שמברכים עליו שהכל. אדם הוא לא הכל. הוא בפירוש להפך. הוא נברא יחידי. העולם המודרני בכלל לא יודע מה זה חייב. הוא יודע היטב מה זה זכאי, מה זה מגיע לי. כלומר שהוא חייב לי, זה מבינים היטב, אבל שאני חייב – זה לא מרגישים. תחושת חובה היא הבסיס לצורת אדם.

שאלה: מאיפה ההרגשה שחייבים?

אתה אדם נשוי? אשתך יודעת שאתה לא חייב? לא הקריאו לך את הכתובה? יש לך משפחה, שייך שלא תהיה חייב?

ייתכן שאדם יסתובב ברשות הרבים ויעשה מה שהוא רוצה. זה יכול להיות. "אני חייב לך משהו?" ישאל אנשים. תוך כמה דקות ישימו אותו בבית סוהר.

אדם צריך תמיד לבדוק עצמו. אם באשר אני אדם זה מחייב אותי משהו, מה זה מחייב? לאן אני צריך להוביל את עצמי. ומי שירמה עצמו שלא מרגיש מחויב, שיבדוק עצמו היטב אם גם מרגיש כך כלפי אחרים, ואם גם לא מפריע לו שהם יעשו מה שהם רוצים כלפיו. זה דבר בסיסי. אדם צריך לצאת מתוך הנחת יסוד: מה מחייב אותי. מי מחייב אותי. למה אני מחויב. למי.

בלשון המדוברת, לשון הקודש, לשון הגמרא של חז"ל יש שתי מלים: חוב ופרעון. המלה פרעון זה מלה של גילוי, כמו פרע את ראש האשה. והמלה חוב היא של דבר מתחבא. כלומר, משמעות המלה חוב היא שבתוך שלי חבוי משהו ששייך לא לי. וכשאני פורע את זה אני פשוט מגלה את זה. אני מגלה את שהיה חבוי בתוכי. מגדולי האחרונים אומרים שכדי לפרוע חוב לא צריך להקנות את החוב בחזרה למלווה, אלא די לייחד את הכסף הזה לפרעון, ואז הוא זוכה בזה לבד. כלומר שבתוך כספי שלי חבוי כספו של מישהו אחר – זה נקרא שאני חייב. כשאני חייב לא כסף, אלא דברים אחרים, זה אומר שחבוי אצלי רצון, דבר של מישהו אחר, מישהו מעלי. וכשאני משלם, אני פורע, אני מגלה את שהיה חבוי. המלה פרעון משמעה גילוי.

שאלה: לפעמים ההקשבה אל החוב יכולה לגרום לאי הקשבה ללב.

את תחושת החוב תרגיש בלב. לא באף ולא באצבעות. מי שלבו ישר יודע היטב שהוא חייב.

אדם נברא וחי כבר-דעת, ובדרך כלל מתפקד היטב, כי הדעת מאזנת. אדם בר דעת חי בפרופורציות נכונות. יש לפעמים דברים חריגים, וצריך למצוא עצות. אבל הפרינציפ הוא שצריך לחיות. המערכת האנושית היא מאד מורכבת, ואדם בר דעת צריך לחיות עם זה, לא להשתולל, לא לשבור את הכלים. בפרופורציות נכונות. אדם שהרגשת החובה מכבידה עליו עד כדי כך שלא מסוגל לחיות, לא מסוגל לתפקד, זה שאדם שדעתו לא שקולה. אדם בר דעת צריך לווסת את עצמו היטב. שוב, אני לא מדבר על חולאים. אנחנו מדברים על מצבים נורמלים, אנשים נורמלים. אין שום סיבה לאבד פרופורציות. אולי זו עצה טובה, שנלך ונתכונן לתפילת מנחה שתיקן יצחק אבינו ע"ה. בזכותו אנו עוברים את ר"ה. תקעו לפני בשופר של איל... ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם. אנו עוברים את הדין בזכות אבותינו. אנו מבקשים בזכות אבותנו: עקדת יצחק לזרעו. זה מאד לא פייר לבקש בזכות אבותינו ולא להיות חייב להם שום דבר. הם אלו שיצרו אל עם ישראל, שהביאו אותנו לעולם, שמסרו נפשם. ואנו ממשיכים אותם. חיים בזכותם.

שאלה: במנין התימני אומרים תכתבו לחיים בספר החיים ובספר הזכרון. זה שני ספרים שונים?

יש גם בפיוטים האשכנזים 'היום ייכתב בספר הזכרון'. ספר הזכרון הוא ספר הזכרונות. כל אדם, שכשמסתכלים עליו, נזכרים באבות – האדם הזה נכתב בספר הזכרון. כלומר שמציאותו, קיומו שלו מזכיר את האבות. שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. רחמנים כנגד יעקב אבינו, ביישנים כנגד יצחק אבינו, וגומלי חסדים כנגד אברהם אבינו. ספר הזכרון נכתב כשרואים מישהו ונזכרים. הגמרא אומרת על דוד המלך שהיה טוב רואי. שכל מי שהיה רואה אותו היה נזכר. כי היה איש חובה. כשהיה ערום בבית המרחץ הרגיש לא טוב, כי הוא חייב לעשות משהו. אז נזכר בברית המילה – אני בכל זאת מקיים פה משהו. דוד המלך היה אדם טוב רואי. כל מי שנזכר בו נזכר בחובתו. נכתב בספר הזכרונות זה אדם שכשמתבוננים בו נזכרים במי שצריך להזכר בו.

מנחה!