החלוקה של חמישה חומשי תורה אינו חלוקה טכנית. היא חלוקה מהותית בה לכל חומש יש מהות ומשמעות נפרדת ומיוחדת. עומד על כך הרמב"ן בפירושו לתורה בהקדמתו לכל חומש.
 

את חומש בראשית מכנה הרמב"ן "ספר היצירה", הואיל הוא מתאר את יצירת העולם ואת מעשי האבות - שהם 'יצירה' לזרעם. את דברי חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", מבאר הרמב"ן בכמה מקומות - שמעשי האבות

אינם רק סימן בעלמא ורמז למה שיקרה, אלא שמעשי האבות הם ה'מייצרים' ופועלים את מה שיקרה לעם ישראל בעתיד. לכן מעשיהם הם בבחינת יצירה לזרעם.
 

את חומש שמות מכנה הרמב"ן בשם "ספר הגלות והגאולה", הואיל והוא ספר על גלות מצריים והגאולה ממנה. בתוך דבריו עומד הרמב"ן על כך שספר שמות אינו מסתיים ביציאה ממצרים ובמתן תורה – שהוא לכאורה

סיום תהליך הגאולה הפיזית והרוחנית, אלא מסתיים בתיאור כל עבודת הכנת המשכן ובניינו.
 

כותב על כך הרמב"ן "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו

המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו

תמיד".
 

הבה נתבונן בדברי הרמב"ן ונשכיל בתובנה מהותית השופכת אור על מעלת וסגולת עם ישראל. תהליך הגאולה לא הסתיים ביציאה הפיזית משעבוד מצרים, ואף לא בקבלת התורה בהר סיני! ומאידך, תהליך הגאולה אכן

הסתיים עוד בהיותם גולים במדבר השומם, 40 שנה לפני כניסתם לארץ ישראל! במה אכן נקבעת הגאולה – כאשר הקב"ה "השרה שכינתו ביניהם...שבו אל מעלת אבותם...והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים".

עם ישראל אינו ככל העמים. שפה, ארץ, חוקים, תרבות, והיסטוריה משותפת, עדיין אינה עושה אותו לעם מושלם. המצב השלם של עם ישראל הוא כאשר האומה הישראלית מחוברת עם השכינה האלוקית, מחוברת

לייעוד שלה בעולם, וכך היא ה'מרכבה' לרצון האלוקי. כך היה המצב באוהלם של האבות הקדושים, ולמצב זה הגיע עם ישראל עוד בעודו נודד במדבר, לאחר קבלת התורה, עם הקמת המשכן "בהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" –

חיבור שלם של האומה עם השכינה – ואז היו גאולים!!

 

מאז חורבן בית המקדש עם ישראל שואף ומתפלל לחזור שוב כאומה, למצב הזה.
לִׁ ירּושָּ לַ יִׁ ם עִׁ ירְ ָך בְרַ חֲ מִׁ ים תָּ שּוב. ְו ִׁת ְשכֹן ְבתֹו ָּכּה ַכֲא ֶּשר ִׁד ַב ְר ָּת. ּובְ נֵ ה אֹותָּ ּה בְקָּ רֹוב בְיָּמֵ ינּו בִׁ נְ יַ ן עֹולָּ ם, וְכִׁ סֵ א דָּ וִׁ ד מְ הֵ רָּ ה לְ תֹוכָּ ּה תָּ כִׁ ין.. אֶּ ת צֶּ מַ ח דָּ וִׁ ד עַ בְ דְ ָך מְ הֵ רָּ ה תַ צְ מִׁ יחַ .... מִׁ מְ קֹומְ ָך מַ לְ כֵנּו תֹופִׁ יעַ . וְתִׁ מְ לֹוְך עָּ לֵ ינּו כִׁי מְ חַ כִׁים אֲ נַ חְ נּו לָּ ְך. מָּ תַ י תִׁ מְ ֹלְך בְ צִׁ ּיֹון.. תִׁ תְ גַדֵ ל וְתִׁ תְ קַ דֵ ש בְתֹוְך יְרּושָּ לַ יִׁ ם עִׁ ירְ ָך..ועֵ ינֵ ינּו תִׁ רְ אֶּ ינָּ ה מַ לְ כּותֶּ ָך...

 

"להיות עם חופשי בארצנו", היא שאיפה חיוורת ודלה, בבחינת לעג לרש, לעומת המקום האמיתי א ליו שואף עם ישראל. היא בוודאי לא הייתה התקווה בת שנות אלפיים, גם אם זכינו להגיע לארץ ציון וירושלים.

הבה לא נסתפק במועט... ומהמישור הלאומי גם למישור הפרטי. גם אם זכינו והגענו לקבלת התורה, גם אם יש לנו חיים 'מסודרים', כלכלית, אישית ומשפחתית, ואף אם זכינו לקבוע את מקומנו בבית המדרש, עלינו לשאוף ולחתור

אל השלימות האישית, להיות מחוברים לשכינה בכל לבבנו נפשנו ומאודנו, לחוש ולהתחבר ליעוד האלוקי שלנו – של כל אחד ואחד מאתנו - ואז נהיה גאולים.