בכל החגים שלוב המימד החקלאי עם המימד הרוחני, חירות-אביב, מתן תורה-קציר וכך הלאה לאורך מעגל השנה. מכל מקום תשומת הלב מוסבת בעיקר אל הענין הרוחני, ובצדק.

כך נשאר ט"ו בשבט הזמן שלמרות שגם בו יש כמובן עומק רוחני (די שנאמר שבכתבי האר"י מקבל ט"ו בשבט מעמד מקביל לזה של ט"ו באב), אבל אנחנו מבחינים בעיקר במימד החקלאי.

וזה הזמן לדבר על השמיטה. בעולם כ"כ תעשייתי, בו החקלאות הולכת והופכת לבעלת חשיבות זניחה, כששינוי קל בשער המטבע הסיני משמעותי לרווחת האדם יותר ממכת ארבה בגבולנו, והייצור החקלאי הוא רק גורם אחד מני רבים ב"שרשרת המזון" הכלכלית, קצת קשה להלהיב את הלבבות על נושא השמיטה. אבל ננסה.

 

"גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל ביטול שמיטת הארץ". את ג' העבירות החמורות אנחנו מכירים, אבל צריך להבין איך ביטול שמיטת הארץ מצטרף לרשימה.

וכך כותב הרמב"ם בטעם מצות שמיטה (מורה נבוכים חלק ג פרק לט): "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמיטה". זה נראה טעם חקלאי פרקטי ונבון, בסופו של דבר הסבלנות תשתלם, והפסדו של האיכר יצא בשכרו, בכל זאת הלב מבקש משהו עמוק יותר מעצה בוטנית.

[ואכן, דון יצחק אברבאנל, ראש גולי ספרד בגרוש הגדול של שנת 1492, אשר ידע מבשרו גלות מהי, תמה על טעמו של הרמב"ם. וכך הוא כותב (נחלת אבות פ"ד אות יא): "שאם היה טעם המצוה כדברי הרמב"ם, לצורך התרבות תבואות הארץ, לא היה עונשם כ"כ גדול שיבוא לידי גלות"].

 

הרמב"ם מזכיר שם גם את ההיבט הסוציאלי: "ואכלו אביוני עמך", אבל הרי אם היינו דואגים לעניים עדיף שנעבוד בשדה, ועי"ז נביא תועלת משמעותית יותר לעניים (בודאי הדבר נכון לגבי תבואה וירקות, שאינם גדלים כמעט בשמיטה). בנוסף, ההלכה לכ"ע שהכל אוכלים מפירות שביעית. והגם שבפשט נראה שיש כאן עדיפות לעניים, הרי הפסוק ממשיך: "ויתרם תאכל חיית השדה", כלומר שהעניים אינם תכלית השמיטה, אלא הם רק ברירת המחדל בשאלה המשנית המתעוררת בעקבות השמיטה "מה לעשות עכשיו עם מה שהפקרתי".

[והנה להלכה הכל מותרים לאכול מפירות שביעית [אפילו אחר הביעור, שהוא הפקרם כשאינם מצויים בשדה, כשיטת רבי יוסי (במשנה מסכת שביעית פרק ח' משנה ט')]. אכן, המהר"ל בגור אריה בפרשת בהר כותב שאם יש פירות מעטים מחויב לתת לעניים, ורק אם יש פירות מרובים יאכלו הכל, ומשמע שאין זו עדיפות מהלכות צדקה אלא מהלכות שביעית. אבל גם לשיטתו אי"ז עיקר תכלית פרשת שמיטה.
 

אז אולי כדאי לעדכן את הגדרת הגלות. 

הגלות ההיסטורית שאנו מעלים על לבנו בימי התעניות, לוותה ברעב, עבדות, ומוות. אבל במהותה גלות היא פרידה, פרידה מארץ ישראל. נכון שעבור חושינו הקהים צריך להמחיש את הקטסטרופה שבגלות, אבל אם היינו יותר רגישים היינו בוכים על הפרידה לבדה.

 

הפרידה מן הארץ, הנותנת מגופה מזון וחיים, שבה מתגלים כח הצמיחה וההתחדשות, שהיא המקום בו מתגלים החסד והנתינה האלוקית, שבה אפילו הקבורה היא זריעה של חיים חדשים.  אבל אנחנו עסוקים מכדי לשמוע, וה"שדה" הפך למין משטח דו ממדי כמו שדה תעופה או שדה קרב, שבו אין לאף אחד תווי פנים, ומאז השדה החשמלי והמגנטי, "שדה" הוא פשוט מקום שנעים בו חלקיקים שאף אחד לא יכול לראות בכלל.

 

אבל אפשר וצריך לראות, ומצוות השמיטה נקראת "שבת הארץ", הואיל וכפי ששובת האדם יום אחד מתוך שבעה, כך הארץ, שמחזור פעילותה הוא חד שנתי, צריכה לשבות בכל שנה שביעית. לא האדם האיכר שובת אלא היא, הארץ הטובה.

הארץ צריכה מנוחה. הנח לה לחזור אל פראיותה. הנח לגידולי הפרא ולחיות הבר לטשטש את סימני המחרשה, וסלק את גדרות התיל הדוקרניות המפריעות לזרימה הרכה של גלי הנוף. לך לנוח גם אתה, וכשתביט מחלון הבית תראה אותה צומחת מעצמה, כרצונה הטבעי. אז היא תחזור, יפה מתמיד, לספר לך על מי שבחכמה יסד ארץ.

אגב, שדות חיטה אדירי מימדים באוקראינה, או מטעי בננות בפיליפינים לא יהוו תחליף. זו צריכה להיות "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה".
 

השמיטה נקראת "שבת לה'" (ויקרא כה ב), וכאן מודגש שאי"ז מצוה סוציאלית, או אגרונומית, אלא מצוה המעצבת דפוסי אמונה. האדם נסוג ממרכז הבמה, עשיר ועני שוים הם, אפילו הבהמה והחיה שוות הן לאדם, וכולם עומדים מול יצירתו של הבורא שלפתע מתגלית מחדש. אם ביום השבת מעיד האדם על היותו נברא, הרי שבשבת מעידה הארץ כולה על מעשה הבריאה.

לכן, במקביל לאיסור לעבוד בשדה, מוגדרים הגידולים שגדלו מעצמם בשנה זו כ"קדושים בקדושת שביעית", אסור לסחור בהם, וצריך להקפיד לאכלם באופן מכובד. הנה לפנינו מופיעה השמיטה לא רק כשנה של הימנעות מעבודה בשדה אלא כשנה המאפשרת לשדה לחזור ולגלות את מעשה האלקים.