"אמר רב יהודה לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו" (שבת לא:).
לשון הגמרא כאן הוא חד משמעי וברור שלבריאת העולם אין תכלית אחרת אלא יראה מלפניו.

אם כן, יש להתבונן מהי היראה הזאת שכל כך רצויה מלפניו?

 

באופן טבעי מתחבר לנו המושג "יראה" למושגים כמו "בושה" או "פחד". ולא  הסתדר לי העניין שהרי אבינו שבשמים הוא הטוב והמיטיב החפץ בהטבה מושלמת עבורי ואיך זה שהמטרה שאני אתבייש ממנו או אפחד ממנו?! אולי שכלית אפשר להסביר את זה אך חיפשתי תשובה שתתקבל יותר על ליבי.

 

התבוננתי בגמרא עד שהבחנתי שניתן לקרוא אותה באופן קצת שונה:
את המושג יראה ניתן לפירוש גם מלשון "להיראות" דהיינו שעל האדם להיראות לפניו ברוך הוא.  אך לפעמים לצערנו אנו לא "נראים" כל כך טוב ורוצים מיד להתחבאות כדי להינצל מבושה - בדיוק כמו האדם הראשון מיד לאחר החטא (בראשית ג:ח)"ויתחבא האדם" (מעניין: חטא בארמית-חובה).

עלינו לא רק לזכור שאנו עדיין נראים ואין אפשרות להתחבאות אלא אדרבה אנחנו צריכים "להראות" את עצמינו, בין אם זה להתנאות מלפניו במצוות בשמחה בין אם לעמוד לפניו בתפילה בכוונה ולקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד"! וברגעים שחסר לנו יישוב הדעת כדי לאחוז ברמה כה גבוהה, אז לפחות צריך לעשות את המינימום הנדרש שקוראים לו "לצאת ידי חובה".

 

מעניין שגם כאן יש לשון "חובה", דהיינו לצאת "מהמחבוא" שבו אנו נמצאים, ועוד יותר מעניין למה יש לחובה "ידיים", ואיך "יוצאים מהן"? יש שתי אפשרויות:
הראשונה - לחכות להתעוררות וגילוי מבחוץ - כמו פרעה (מלשון פירעון - גילוי דבר חבוי).
השנייה -  להשתמש בדבר היחיד שיש לנו בידיים - (מגילה כה.).
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים" (ברכות ל"ג:). זאת אומרת לעשות את זה מעצמינו ולהתנאות מלפניו בלימוד מצוות ומעשים טובים.