ברוך שם כבוד מלכותו, הרב משה שפירא 

זוהי סוגיה מפורשת גמרא. כתוב במסכת פסחים דף נו, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר להם האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים. יעקב ביקש לגלות את הקץ. קץ זה מתי יגיע. קץ הימין, אומר רש"י, ולא הימים. יש פסוק במגילת איכה האומר שהקב"ה השיב אחור ימינו. יד ימין זו היד הפעילה, העובדת, העושה. ביד ימין אדם פועל, ואילו בשמאל שומר, עוזר. וכתוב שבזמן הגלות, זמן החושך, הקב"ה נותן שיחללו את שמו, שיעשו הכל, הוא נותן לכחות הרע להשתולל. זה מאד לא מובן. זה נראה שהשיב אחור ימינו – הוא מחזיק אותה באופן שהיא לא יכולה לפעול. – "קץ הימין" זה עד מתי הוא יחזיק ימינו ככה. זאת אומרת, מכאן אנו שומעים שברגע שיד ימין תהיה מוכנה לפעול  -אז יפתרו כל הבעיות. יד ימין פותרת את כל הבעיות. אבל במה דברים אמורים – כשהיא מוכנה לפעול. וכשהוא השיב אחור ימינו, אז יד ימין לא פועלת.

אז יעקב ביקש לגלות לבניו קץ הימין. אגב בסוף דניאל כתוב ותעמוד לגורלך לקץ הימין. לא מתכוונים לימים אלא דווקא ימין. זה גם ימים, אבל ימים נסתרים. מושג הקץ קורה בזמן, לכן תלוי גם בימים.

 

סנהדרין צז: אמר רב כלו כל הקצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. – רב עצמו נסתלק מהעולם בשנת ד' אלפים ד. כלומר בשנה הרביעית לאלף החמישי. אנו היום בשבע מאות שבעים וחמש לאלף הששי. כלומר כבר הרבה זמן מאז רב. – כלו כל קצין שכתובים בספר דניאל, אומר רב. ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו. אומר על זה רש"י: דיו לקב"ה שעומד כמה ימים וימינו אחור. זאת אומרת, הוא כאילו מקיים את הפסוק השיב אחור ימינו. כלומר אם לא יעשו תשובה ודאי אינו עומד עם ימינו לאחור כל הימים. אלא ודאי יש קץ. – זה מצב לא טבעי כשמישהו עומד וימינו לאחור. נצטט עוד רש"י. במסכת שבת דף סג כתוב למיימינים בה סמא דחיי. אומר רש"י, שטורחים בה, טרודים לדעת סודה, מתעסקים ומתעמקים בתורה, כאדם שמשתמש בימין שהיא עיקר.
 

יעקב ביקש לגלות את הקץ. במהר"ל כתוב למה ביקש דווקא אז לגלות את הקץ. כתוב בפסוק שהקץ נקרא בלשון הכתוב "ביום ההוא יהיה ה' אחד וששמו אחד." הבריאה תחזור ותהיה מצורפת. אנחנו נראה שהבריאה כולה היא דבר אחד. אין בה כחות נפרדים. השורש של עבודה זרה בעולם זה שאנו רואים בבריאה המוני כחות, וכל אחד נתפס ככח בפני עצמו. כך בני אדם באופן טבעי משעבדים עצמם לכח שנדמה להם שזקוקים לו. זה יכול להיות אש, מים, כח המשיכה של האדמה, של הגופים הכבדים. ההילוך של גורמי השמים. כל כוכב וכוכב ממונה על איזושהי פעילות בעולם. אילו הם עובדי הכוכבים. הם פיצלו את העולם. שורש עשיו זה "יש לי רב." שורש יעקב זה "יש לי כל." 'כל' לוקח את כל ה'רב' ועושה אותו ל'כל': ההרבה נהיה דבר אחד, שלם. עשיו ענינו בריבוי, עוד עוד ועוד – הרבה. העולם הוא המון בריות לאין תכלית.
 

אצלנו, אנו שואפים לצרף את כל ההרבה הזה. זה הפירוש הפשוט של מה שכתוב "לא מרובכם חשק ה' בכם." הפסוק לא בא להוציא ממחשבה שאנו האומה הגדולה ביותר. זה שטות לפרש כך את הכתוב. אלא: לא כי אתם חזקים יותר, לא כי אתם רבים יותר. משל למה הדבר דומה: הגמרא אומרת לדעת מי שסובר ששמאי עשו כדבריהם, ולא נכנעו לפסיקת הלל. ההלכה נפסקה כהלל כי הם הרוב, אבל שמאי לא התחשבו בזה, כי הם מחדדי טפי. כלומר הרוב האיכותי הוא שלנו – הרוב בדעת, בהבנה. וזה מכריע. לא מרובכם חשק ה' בכם – אלא כי אתם יותר טובים, כי יש לכם יותר מעלות. אלא כי אתם המעט מכל העמים – ככל שאני נותן לכם גדולה וריבוי, אתם ממעטים עצמכם. ממעטים משמע לאחד את הריבוי ולהפוך אותו לכל. לעשות מהרבה אחד. והחסרון של אומות העולם זה שעושים מאחד הרבה. אלה אלוקיך ישראל. כבר הזכרנו פה פעם: ה' ברא את העולם בשם 'אלוקים.' ל"ב פעמים כתוב 'אלוקים' בבראשית. השם אלוקים מורכב משני מלים, ככתוב בזוהר: אלה-ים – מי אלה. שאו עיניכם מרום וראו מי ברא אלה. כלומר התבוננו מיהו האחד שברא את כל אלה, הרבים. שם אלקים מאחד את כל ה'אלה' תחת שם אחד.
 

ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. בפרשת השבוע, שמות, כתוב שה' אמר לבורא עולם, כי ישאלו אותי מה שמו מה אומר אליהם. כתוב במדרש שאמר לו הקב"ה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. כשאני עושה כך אני נקרא בשם הזה. כשאני עושה דין אני נקרא אלוקים. כשאני עושה חסד אני נקרא קל. שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד – כל מעשי כולם יתחברו להיות דבר אחד. זה מה שיהיה ביום ההוא. העולם כולו יתאחד, יתחבר. כל הדברים יצטרפו להיות דבר אחד גדול.

כשלומדים גמרא, מתחילים ללמוד פרטים רבים של סוגיה. כשתופסים את הנקודה, הפרטים מתחברים. אם זה לא קורה, סימן שצריך עוד פעם ללמוד. ככה זה, הפרטים צריכים להתחבר.

הרמב"ן בפרשת ויצא מביא ברייתא מפרקי דר' אליעזר. לגבי אותן אבנים שהתחברו יחד להיות אבן אחת למראשותיו של יעקב. הקב"ה דחס אותם, העמיק אותם בקרקע, בעולם, והפך אותן לאבן השתיה. מהן נעשה היסוד עליו העולם עומד. כלומר העולם עומד על הפרינציפ של האיחוד. האבנים הן מה שממנו בונים בנין. העולם הוא בנין, בית. והפרטים מהם בונים בית נקראים אבנים. אבן ועוד אבן, עד שנהיה בית. אבן השתיה היא היסוד, אבן הראשה, אבן הפינה. היא האבן שהפכה מהרבה לאחד.
 

אני מצטט מדברי מהר"ל מהגור אריה, דברים ידועים, שהרבה אחרונים מביאים. המושג 'אחד' עצמו, איפה הדוגמא לו בעולם? המהר"ל אומר שאותיות 'אחד' מייצגות את כלל ישראל. א' זה יעקב. ח' זה שמונה, בני האמהות – ששת בני לאה ושני בני רחל. ד' זה השבטים האחרים, בני השפחות. כולם התפללו אתמול במנחה של שבת "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ." היום כמעט מצחיק לומר את זה. אבל בפרינציפ אנחנו אחד. יכול בהחלט להיות שיש אצלנו יותר מחלוקות מאשר בכל עם אחר.
 

בכל אופן התכלית אליה אנו צריכים להגיע זה "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ." שורש המלה אחד זה 'אח.' קרע זה דבר שצריך לאחות. קרע זה כשדבר אחד נקרע, ואז יש כאן שני דברים שיוצאים כאילו מדבר אחד, אבל כאן הם כאילו נפרדו. שני אחים באים מאותם ההורים. ההורים זה אחד, השורש. ומההורים נפרדים כאילו האחים. אחים צריכים להיות שניים, אבל להיות עם איחוי, להיות יחד. – הדברים שמתפזרים בעולם מתפזרים לארבעה צדדים. ככה באופן טבעי אנו מחלקים את העולם. "קבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ." צפון דרום מזרח ומערב. ימין שמאל קדים ואחור. (מעלה ומטה זה משהו אחר – מימדים אחרים. אבל אנחנו בלמטה, והלמטה מתחלק לארבע רוחות השמיים.) 'אחד' זה נקרא כאשר אני מאחה את ארבעת הצדדים. זה האחד. דהיינו, בני השפחות שלא היו אמהות, הם שבטים שבעצם פיזית אין להם את מעלת האמהות. זה פיזית. אבל באמת, הם כולם אחד. גם הם מתחברים. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ – אנו צריכים להיות אלו שמאחדים את כל הקצוות של הארץ. מה שנראה דברים נפרדים, לכאורה. זה תפקידו של עם ישראל. הוא אחד.
 

אף פעם לא קרה שעם ישראל היה אחד כמו ליד המיטה של יעקב, כמו ביום ההוא. ויעקב חשב זהו בדיוק הזמן לגלות. מה יהיה המצב שיביא את היום ההוא. זה היה אז זמן אופטימלי, לא היה כזה מאז. לכן ביקש לגלות את הקץ בזמן ההוא. אבל הסתלקה ממנו שכינה. אז יעקב אמר: כנראה שאנחנו לא אחד. ולכן דאג שמא יש פסול בזרעי. שמא יש מישהו בינינו שלא מצטרף להיות אחד. כלומר, הוא שיער שלא הגיע זמן גילוי השכינה מכיוון שיש פסול בזרעי. ואז הם ענו לו שמע ישראל.
 

ברמב"ם ספר אהבה. הקורא קר"ש כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחוזר וקורא כדרכו ואהבת. ולמה קוראים כן. מסורת היא בידינו... ושאל אותם ואמר להם בני שמא יש עמכם פסולת. מישהו שלא עומד איתי בייחוד... פן יש בכם... או שבט. – כלומר מכיוון שהתורה אמרה "או שבט," יש אפשרות ששבט שלם פונה לעבודה זרה. – ענו כולם ואמרו לו שמע ישראל. כלומר, שמע ממנו אבינו ישראל, ה' אלקינו ה' אחד. פירוש המלים הוא שכאשר אנו אומרים שמע ישראל, אנו חוזרים על דברי השבטים. אנחנו אומרים זאת ליעקב, שהוא המקור של כולם. הוא הישראל שכולם נקראים על שמו. כשאנו אומרים שמע ישראל – אנו מדברים אליו. ולא הוא אלינו. שמע ישראל זה לא ציווי. אני מבקש, תקשיב ותאמין לי: ה' אלוקינו ה' אחד.
 

שאלה: מדוע דווקא במצווה זו אנו פונים ל'ישראל,' ולא בכל מקום אחר?

כיוון שבדבר הזה אנו מקבלים עלינו משהו, אנו צריכים להבטיח למישהו. שמע ישראל זה ציווי שנצטוינו. וזו הבטחה שאנו מבטיחים. מצוות קריאת שמע היא קבלה שאנו צריכים לקבל עלינו. לכן אנו פונים למישהו שהוא השורש של כל חיינו. אנחנו חיים כאילו את ההמשך שלו. אנו נקראים ישראל על שמו. אפילו ב-UN אנו נקראים ישראל. ישראל זה השם הפרטי של יעקב אבינו. אנחנו מקבלים עלינו, ואומרים שאנו מקבלים עלינו. בדווקא כך. זה חייב להיות כך.
 

רש"י בחומש על הפסוק הזה בפרשת ואתחנן: פתח הזקן וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זאת המסורת. מסורת היא בידינו, אומר הרמב"ם. קיבלנו כך איש מפי איש, עד השבטים. הם אלו שסיפרו לנו, העבירו לנו את אותו המעמד. ונכתב בתורה כפי שנאמר אז. שמע מאיתנו אבינו ישראל.
 

אחרי שאמרו לו שמע ישראל, הקושיה נשארה בלי תירוץ: למה נסתלקה השכינה? יעקב ניסה לומר תירוץ, אך התירוץ הופרך על ידי השבטים שאמרו, כשם שאין בלבך דבר כך אין בלבנו דבר. – אז כאן צריך להוסיף משהו. הגמרא אומרת, אנן היכי נעביד. נימרי? לא אמרו משה. אנו צריכים להגיד את הפרשה כמו שהיא כתובה – והיו הדברים האלה, ודיברת בם. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה לא חלק מהדברים האלה. – לא נימרי? אמרו יעקב. – ואם כן אז מה? מה זה מחייב אותי שאמרו יעקב? האם כל דבר שיעקב אמר מחייב אותי?

אבל כמו שסיכמנו: בתורה זה נכתב באופן כמו שהשבטים אמרו. בתורת משה זה כתוב במלים שהשבטים אמרו ליעקב – שמע מאיתנו אבינו ישראל. כלומר הדברים האלה שנכתבו בתורה הם הדברים שנאמרו שם באותו המעמד. אז אומרת הגמרא, הדברים האלה, ההמשך שלהם זה מה שיעקב אמר להם. זה אותם דברים. לכן אנו צריכים כן להגיד את זה, אף שבתורה זה לא כתוב. התורה לא המשיכה את מה שיעקב אבינו אמר. אבל מכיוון שהתורה המשיכה את הדבר הראשון שאמרו השבטים. זו לא לשון שהתורה מצווה עלינו, אלא היא מעתיקה את דברי השבטים. אז ההמשך של הדברים זה מה שיעקב אמר. הגמרא אומרת, מה אנו יכולים לעשות. אנו חייבים להגיד את הדברים בשני אופנים, בשתי רמות. איך מחלקים את האמירה לשניים. יכולת להציע שיגידו שמע בלחש וברוך שם כבוד מלכותו בקול גדול. אבל זו עצה לא מסתברת.

התורה כותבת את הציווי. יעקב אמר משהו שלא מצווה כלום. התורה כותבת את מה שנצטוינו. ברוך שם כבוד מלכותו לא מצווה אותנו דבר. זו ברכת שבח. זה לשון הרמב"ם: השבח ששיבח יעקב. אז בתורה זה לא כתוב, כי זה לא צריך להיות כתוב. ספר תהלים לא כתוב בתורה, כי זה לא מחייב. כל דברי ברכות ושבח לא מחייבים.
 

שאלה: מה צריך לכוון בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד?

כשאתה אומר ברוך למה אתה מתכוון? מאה ברכות אדם חייב לברך, לפחות, ביום. נפש החיים מביא את דברי הרשב"א, ש'ברוך' זה מלשון ברך את לחמך ואת מימיך. 'ברוך' זה תוספת, ריבוי, שפע. כשמשהו מתברך הוא מתרבה, מתוסף, גדל. הוא מושפע יותר ויותר. כשאנו אומרים 'ברוך' שם כבוד מלכותו אנו כאילו אומרים ברוך שיושפע יותר ויותר. ששם כבוד מלכותו יתקדש. שיתקדש שם שמיים בעולם. כשאנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו," זה אומר שכבוד שמיים, שמלכות שמיים תתגלה בעולם. כלומר, כשאמרנו 'ברוך' אנו כמו מתפללים, מאחלים לעצמנו משהו, שהדבר הזה יתגדל ויתרבה. כנאמר בקדיש, יתגדל ויתקדש שמה רבה – יתגדל ויתקדש שמו הגדול. הקדיש נתקן על אותו השם שאנו אומרים עליו ברוך שם כבוד מלכותו. בתרגום יונתן בן עוזיאל על פרשת ויחי כתוב שיעקב אבינו ענה יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמיא, במקום ברוך שם כבוד מלכותו – זה אותו התוכן, אותה הברכה.
 

שאלה: למה בכלל נצרך לגלות את הקץ?

אם היית בודק עצמך היטב היטב, והיית רוצה שהקץ יתגלה, אז היית מאד רוצה לדעת. זה מייאש מאד כשלא יודעים עד מתי. זה מתארך ומתארך. במצרים לא היה עוד הקץ. אם זה היה עת הקץ, אז גלות מצרים הייתה מיותרת. אבל הגלויות רק התחילו. מכיוון שהתחלו הגלויות, צריך לדעת את הקץ.  גלות מצריים יכלה להיות הקץ. מתן תורה, שזה קץ גלות המצריים, יכל להיות הקץ. כך גם בית המקדש. אבל לא זכינו.
 

שאלה: אז מה היה חסר באחדות שלהם?

יעקב הבין מימד נוסף. וכאן יש משהו באמת מכריע, שצריך באמת לדעת. יעקב הבין שזה לא מספיק. לא מספיק להיות במצב טוב כדי שיבוא הקץ. זה כתוב באותה פרשה. בואו באמת נבאר את הדבר, אם כבר התחלנו להכנס אליהם.

הברכה של דן מסתיימת "לישועתך קיויתי השם." אחרי "דן נחש עלי דרך" וכו', פתאום "לישועתך קיויתי ה'." זה נראה תקוע, לא כהמשך. חז"ל אומרים שיעקב אבינו ראה כאן את שמשון – הוא ראה את השבטים עם כל תולדותיהם. והוא לא ראה עוד אדם שראוי שתהיה הגאולה בימיו כמו שמשון. מכל כלל ישראל כולו. הוא היה בטוח ששמשון יגאל את ישראל. היה בו משהו מיוחד. הגמרא אומרת ששמשון נקרא על שם השמש. שניהם פועלים לבד. הירח יש לו המון צבא, המון כוכבים. מכיוון שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה. השמש לבד, ואנו כולנו תחת השמש. כשיבוא מלך המשיח, נהיה כולנו תחתיו. אין מי שראוי היה שכל העולם יהיה תחתיו כמו שמשון. בלחי החמור הכיתי אלף איש. אלף זה מספר הגדול. רבבה זה מלשון הרבה, זה כבר לא מספר. במספרים יש אחד, עשר, מאה ואלף. ושמשון הכה אלף איש לבד. שמשון פועל בלי צבא. הוא לבד. הוא ראוי להיות לבד.

שאלה: מה עם ההבטחה שמשיח יהיה מיהודה?

חז"ל אומרים שאמו של שמשון הייתה משבט יהודה. אביו היה דני, ואמו משבט יהודה. כמו שהתחברו שבט דן ויהודה בעשיית המשכן – בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואיתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. חיבר הקב"ה בין שבט דן ליהודה. 
 

שאלה: למה מסופר עליו רק שהיה גיבור? לא צריך שיהיה צדיק?

נראה לך שהוא לא היה צדיק? ברמב"ם כתוב, אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל נשאו נשים נכריות בגיותן. – אתה יודע מה זה אל יעלה על דעתך? שזה לא יעבור לך בכלל בראש. צריך לדעת איך לקרוא תנ"ך. זו פשוט טעות בהבנת הנקרא. לא לימדו אותך את הדרך והאופן איך לקרוא תנ"ך. אתה קורא תנ"ך בערך כמו עיתון הארץ. "לאנשים חושבים." בכל אופן אל יעלה על דעתך. שמשון היה המושיע את ישראל. וכשראה שגם הוא מת, אז אמר לישועתך קויתי ה'.

חז"ל אומרים שיעקב גילה פה שהישועה תבוא רק מתוך מה שמקויים, מתוך קיווי, כמו בפיוט יגדל אלוקים חי: ישלח לקץ הימין משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו. את מי ישלח? את מי שיחכה לו. לא את מי שלא יחכה לו. זה לא תלוי באדם, יהיה גדול כאשר יהיה. הוא לא יציל את העולם. את העולם יציל החסר, התקווה, הרצון שהדבר הזה יתגלה. חז"ל קוראים לזה "הכל בקיווי." כל הדברים הגדולים מגיעים אלינו בקיווי. ר' עקיבא זכה למות קדשים, שנשמתו תצא ב'אחד,' שזה קידוש ה' שאין כדוגמתו. וזאת מכיוון שכל ימי היייתי מצטער מתי יבוא אלי ואקיימנו. הגאולה תבוא רק כשיחכו לה. הכוזרי אומר שכשיכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף. כשיחכו לזה באמת. כאשר יהיה כל כך רע, שיחכו לישועה האמתית. כי בלי הישועה האמתית אין לנו תקווה. מי שיש לו שכל רואה זאת היום. לעולם אין עתיד. בשום אופן איננו יכולים לצייר לאן הולך העולם, לאן הפסיעה הבאה. אין דרך להבין זאת מתוך המקום מאין שהעולם שלנו הגיע. מה יהיה? הדברים הבלתי-אפשריים ביותר קורים בעולם, וזה קורה, זאת עובדה. אז איך נצא מזה, בלי התערבות מלמעלה? לא סתם התערבות, אלא התערבות ממש. הכחות הגדולים ביותר נמצאים בצד הרע. אלו כחות כבירים. כחות הרס, כחות חורבן.
 

זה נורא. זה מה שיעקב אבינו גילה. הוא גילה שהשלמות לא תביא את הגאולה. היא תבוא רק מתוך הווצרות כלים לקבל את השפע מלמעלה, את הטוב. בלי רצון, בלי שאיפה לדבר, לא ישיגו את זה. כאשר אדם בא לדין, שואלים אותו "ציפית לישועה." – מה השאלה? זה מה שמכריע, זה דבר כל כך חשוב? זה אגב מקביל לסדר נזיקין, לפי סדרי משנה: זרעים – נשאת ונתת באמונה. מי שזורע מאמין, מפקיד את זה ביד הבורא ובטוח שיצמח. הוא משקיע את הזרעים באדמה, והם נרקבים לפני שמתחילים לצמוח. וכן "קבעת עתים לתורה" זה סדר מועד. "עסקת בפרו ורבו" זה סדר נשים. "ציפית לישועה" זה נזיקין. נזיקין כולו מלמד אותנו דבר אחד יסודי: מי שלא תובע לא יקבל. מי שמצפה שבית הדין יציל אותו ויחזיר לו את החוב, כדאי שיתאזר בסבלנות, כי זה לא יקרה. צריך תביעה כדי לזכות. כדי שנזכה, צריך לתבוע. לשבטים לא היה חסר דבר. צריך שיבואו דורות, יעברו גלויות, והמצב יתדרדר, ואז הישועה תבוא ותהיה גאולה. והיא תרים שוב את העולם. אבל בתנאי שתבוא דרישה לדבר הזה.
 

אנחנו סובלים הרבה צרות כדי שגם אנחנו נהיה בעולם. צריך אותנו, את היותר נמוכים, היותר רחוקים. צריכה לבוא קריאה. לישועתך קיויותי ה'. יעקב אבינו למד לקח. ששמשון, שהוא הכי ראוי בכל כלל ישראל להיות משיח – גם הוא מת. הוא הפיל הרבה חללים במותו. מיתתו הייתה מידה מסוימת של ישועה. בפסוק כתוב שמה שעשה במותו זה יותר משעשה בחייו. ידוע מה שעשה. כתוב המון – סטדיום שלם. כל עזה הייתה שם. כולם היו שם. וקרה מה שקרה. רבים החללים שהפיל במותו משהפיל בחייו. הנצחון עליו היה גדול – השפילו אותו. והוא לקח את נקמת שתי עיניו שלקחו ממנו. הוא התפלל שהקב"ה יעזור לו לדבר הזה. כלומר הוא התכוון, כל ענינו היה להושיע את ישראל. האפשרות היחידה שלו, במצבו, היה רק זה. ואת זה ה' נתן לו. כלומר במצבו עשה את המקסימום להושיע את ישראל. אבל כיון שגם זה מת, אני למד שהגאולה לא תבוא עלי ידי מצבים או אנשים גדולים. אלא רק מקיווי.

שאלה: גם אם אנו נהיה שלמים ונקווה, או יצטרכו בוא עוד דורות?

לא. תקווה אמתית תיענה. לשבטים לא הייתה תקווה. הם היו מושלמים. תקווה אמתית זה לצאת מתוך שפלות.

שאלה: האם זה לא סותר את הרעיון שלא יבוא בן דוד אלא מתוך היסח הדעת?

מה זה היסח הדעת? תיפח רוחם של מחשבי קיצין, אומרת הגמרא, מפני שהם מרחיקים את הקץ. כל שנה שאני זוכר – גם השנה, גם שנה שעברה, גם עשר ועשרים שנים אחורה – בכל פעם מוצאים כל מיני רמזים, כל ראש שנה, או כל גמטריה של השנה, ישנם תמיד סימנים מובהקים שזהו זה – זאת תהיה השנה האחרונה. כך כתוב בסליחות האשכנזיות של ערב ר"ה. אנחנו האשכנזים המסכנים אומרים זאת כל שנה.

ברוך שם כבוד מלכותו זו הציפייה לישועה. והדבר תלוי כמה נדע לומר ברוך שם כבוד מלכותו. לכן זה מצטרף לשמע ישראל.
 

שאלה: למה צריך להזכיר את המעמד כמה פעמים ביום?

לא מזכירים, אלא מקבלים עול מלכות שמיים. והלוואי שפעמיים היה מספיק. צריך תמיד לזכור שטבעו של העולם משכיח את הדבר. ואנו צריכים לקבל עלינו עול מלכות שמיים, לדעת שהמציאות היא אחת בלבד. כל הדברים שנראים כמציאויות איתנות, הן דמיון ולא אמת. יותר נכון, הן אך ורק גילוי של המציאות האמתית. באופן שלא תמיד נראה לנו.

ברמב"ם ספר שופטים, בהלכות מלכים ומלחמותיהם. בפרק יא, כתוב כך. המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד... ומקבץ נדחי ישראל... וחוזרים כל המשפטים כשהיו מקודם... העולם יחזור למה שהיה לפני כל הגלויות וחורבנות. וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו. – אנחנו יודעים שפירוש המלה כופר זה מכחיש עובדות. האומר לא לויתי והוא כן לוה, הוא כופר. מי שאומר לויתי חמשים ולא מאה, הוא מודה בקצת. כופר זה בעובדה. אז איך זה שהלא-מחכה הוא כופר? אני מאמין שיבוא, אך לא מחכה לזה. כי אני מסתדר גם בלי זה. כי טוב לי בלי זה. כופר זה נקרא מי שלא תופס שביאתו היא הישועה. הוא יכול אפילו להאמין שזו עובדה, שתבוא. אך אם לא מאמין בעובדה שזאת הישועה – משמע שאני לא מאמין בעובדה, שאני כופר. כי זה בלתי אפשרי: אם זה נתפס אצלי כישועה, אז זה דבר שמוציא אותנו מכל הצרות. מי שלא מחכה לביאתו, משמע שהוא מאמין בעובדה שאינה רלוונטית. מה אכפת לי, כן יבוא, לא יבוא. אם זו לא ישועה, אז אתה לא מאמין.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – כאן אני מאמין. רש"י: ה' שהוא אלוקינו עתה ולא אלוקי האמות, הוא עתיד להיות ה' אחד. שנאמר, ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כשאנו אומרים שמע ישראל עכשיו, הוא עתיד להיות אחד על כל העולם כולו. זאת האמונה בביאת הגואל. ברוך שם כבוד מלכותו זה המחכה לביאתו. ברוך – אני מאחה ומתפלל שהוא יתברך, ששמו יתרבה, תוספת ריבוי, שיתקדש שם שמיים. יתגדל ויתקדש שמיה רבה.

אז אם יש פה מישהו שאומר קדיש – שיגיד עכשיו קדיש על ישראל.