ויחי, הרב אילני
להכיר מידות עצמו
אנחנו עוסקים בסיום ספר בראשית, וסוף העניין שעסקנו בו כל השבועות האחרונים.
יעקב אומר ליוסף ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל... ואקברה שם בדרך אפרת. רש"י מוציא המקרא מפשוטו ומכניס סיפור שלם – מספר ליוסף, שלא קברתי את אמך, אפילו שהיה מזג אויר נח וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך שעפ"י הדיבור קברתיה.
ואפשר לשאול מה רוצה רש"י לומר לנו באריכות דברים זו. הרי אם זה עפ"י הדיבור, למה צריך להוסיף ליוסף את כל הסיפור שהיה מזג אויר נח, ויכולתי לקבור? הרי אם זה עפ"י דיבור, אז ממילא אין ליוסף שוב סיבה לכעוס עליו. – ר' חיים שמואלביץ מאיר את העניין. רש"י בא ללמדנו רעיון חשוב. יעקב לא בא ליוסף לומר לו, תסמוך עלי. כי אז יוסף היה מאמין ליעקב בשכלו, אבל ברגש לא היה יכול להאמין בכך. כי הרגש היה ממשיך לחשוב שאתה לא התאמצת בשביל אמא שלי. אם יעקב רק היה מספר לו שלא קבר אותה כי כך שמע מפי ה'דיבור,' יוסף יכול היה עדיין לחשוב שאולי לא שמע את הדיבור כמו שצריך; אולי רק הצדיק לעצמו לא לקבור אותה מכיוון שירד גשם והיה קשה. ורש"י מלמד אותנו שצריך לסבר את אזני הרגש ולא רק השכל. יעקב אומר לו, בהכרח שמעתי נכון את הדיבור, כי לא היה שום עיכוב שהיה מפריע לי לשמוע את הדיבור כמו שצריך – היה מזג אויר נח, נח ללכת עד חברון.
בכל הפרשה, יעקב נפרד מבניו, ונותן להם ברכות, ויורד לנבכי נפשם. המהר"ל מסביר שברכה זה כפילות – אותיו השורש ב' ר' ו-כ' הן אותיות של כפילות, מייצגות מספר כפול בגמטריה. ובאמת יש כאן שתי ברכות. מצד אחד מברך אותם כולם ביחד ברכה אחת כוללת, ומצד שני ברכה אישית לכל אחד. לפעמים בברכה האישית כלולה תוכחה, אבל אף על פי כן, התוכחה נחוצה לברכה.
חשבתי שיש משהו תמוה בריבוי הברכות פה. כשעשו מגיע ליצחק, הוא שואל, הברכה אחת לך? ויצחק אומר גמרנו, כבר ברכתי. ובסוף נותן לו את שיירי הברכה. והנה ליעקב יש ברכה לכל אחד. ביאור הדבר הוא כשיעקב מברך הוא מברך לפי כחות הנפש המתאימים לכל אחד. ואז יש כחות בלי גבול. אבל עשו רצה להשתלט על אותה ברכה של יעקב, אותה נישה. ויצחק עונה לו – אם אתה רוצה את ברכתו, אז גם את שלך לא תהיה לך.
(בגמרא בפסחים מסופר על מישהו שהלך לדין תורה כל הזמן. ואומרת הגמרא שמיד ידעו שהוא משבט דן. גם שמשון דן את ישראל כיחידו של עולם. הפך להיות הדיין הכי טוב.)
למעשה כשיעקב מברך את בניו, המידות הן הדבר שמגדיר את האדם. את האדם מגדיר מה שהוא לומד, התורה שלמד, וגם המידות והנהגות שלו. התורה לא מצווה במפורש על המידות, כמו שהסברנו בעבר, כי התורה בכלל חלה עליו בזכות המידות, שקודמות אצלו.
בהלכות תשובה כותב הרמב"ם שכשם שיש לשוב בתשובה על חטאים, כך צריך לשוב בתשובה ממידות ודעות רעות שיש לאדם. לשוב מרדיפת הממון, רדיפת הכבוד. וקשה יותר לשוב מהן מאשר מהמצוות המעשיות. מבואר פה ברמב"ם שישנן כמה סוגי מצוות. ישנן מידות שתמיד שליליות, כמו הכעס והגאווה. וישנן מידות ממוצעות, שיכולות להיות טובות או רעות, שאיתן צריך ללכת.
יעקב אומר לכאורה לראובן, שמעון ולוי דברים קשים. אלא שבודאי אלו ברכות. יעקב מברך אותם שינגו תמיד בהמידות המתאימות להן. לכן לראובן אומר שאם תהיה לך המלוכה, אז תנהג בזה לא כראוי, כי זה לא ראוי לך. לראובן נסלחה עבירתו, אבל לא מתאימה לו מלוכה, ועל זה בעצם מזהיר אותו יעקב. אם שמעון ולוי יהיו ביחד, הם עלולים להרוס את העולם. אבל אם יפרדו, יכולים להציל את העולם. כמו עכשיו בחנוכה – העזות שבלוי, אצל החשמונאים, עזרה להציל את כל עם ישראל.
בגאון מוילנה כתוב שאף מי שטבעו רע, לא ילך נגד הטבע לגמרי, כי לא יתקיים בידו. אם אדם מנסה לחקות משהו שונה ממנו, לברוח מעצמו, זה לא יתקיים. צריך להתחנך ללכת בדרך הישר – אבל לפי טבעו. כגון מי שנולד במזל מאדים, שחייב להיות שופך דם, שיחנך עצמו להיות שוחט. ראיתי בספר חסידי את הפירוש הבא. שא נא כליך אומר יעקב – שא נא זה השחזה. שא נא את הכלים שלך. אם אדם מנסה לחקות אחרים, וללכת בכליהם, זו סתירה לברכה. ברכה יכולה לחול כשאדם הולך עם הכלים שלו.
הרמב"ם אומר בשמונה פרקים שאדם לא יכול להוולד בעל מעלה ולא בעל חסרון. אך אפשר שיהיה מוכן למעלה ולא לחסרון. השאלה היא מה הוא עושה עם אותו טבע שאיתו נולד.
הגרוע ביותר זה לחיות בחיקוי. קראתי סיפור על אחד האדמורים, שה'פורים רב' חיקה אותו. והרבי התחיל לבכות. היהודי שחיקו אותו נבהל שציער את הרבי. אז הרבי אמר לו, אני לא בוכה בגללך, אלא בגללי – אני מבין שאני מחקה את עצמי כבר כמה שנים.
אם אדם מנסה לגדול כמו שאחר גדל, הוא לא יכול למצוא את עצמו. לעבוד עם המידות – נושא השיחות שלנו בספר בראשית – משמעו להתאים עצמו למידותיו, ומשם להתעלות.
אז מצד אחד יעקב מברך אותם ברכה אחת – כולם שבטי קה, כולם עם ישראל. אבל הם ישארו עם ישראל, ותהיה אחדות, רק בתנאי שיודע כל אחד לכבד את כוחות הנפש של השני, אבל לחיות ולעסוק בכוחותיו שלו. אדם צריך לזהות בעצמו את מהלכיו ולמה נמשך, ועם אותו טבע לעבוד ולשפר ולהגיע למקום אליו הוא מגיע.
אנו נמצאים לפני עשרה בטבת, וצריך לדבר על כך שאחרי בית ראשון נבנה שני, אבל אחרי בית שני, שהיה גדול יותר, עד היום אנו סובלים מהחורבן. שנאת חינם זה כשלא מבינים את האחר, לא מבינים שיש דרכים שונות בעבודת ה'. כמובן שזה עבודת ה' של כל אחד. אבל בתוך עבודת ה' יש הרבה דרכים. עדיין אנו סובלים מאותו החטא – כי דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. ואני חושב שכשאדם לא שלם עם עצמו, אז גם לא יכול להכיל את זה שהאחר שונה ממנו. שנאת חינם מתחילה מתוך אי-הכרת טבעו שלו.
הברכה של יעקב היא לא רק לבניו, אלא עד ימינו. מצד אחד נבואת יעקב מגדירה כל אחד ואחד מבניו. מצד שני זו ברכה כפשוטה, שיכולה להכפיל – זו הגדרת הברכה – את הקיים. אבל את הקרן אפשר להכפיל רק כאשר היא יציבה. והקרן היא הבנת האדם את עצמו.
שנזכה להבין כל אחד ואחד את הכוחות שלו, ועם זה לעבוד.
