היום פסח שני. היום קרה משהו עצום ונשגב. בחודש ניסן, כשבנ"י הקריבו קרבן פסח, באו בני אדם בטענה מיוחדת אל בורא עולם. 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם' – יכול להיות שזה בסה"כ שני אנשים, שלא יכלו לעשות פסח ביום ההוא, כי הם היו טמאים. פרשת פסח נאמרה באופן כזה שטמא לא יכול להקריב את הפסח, מכיוון שהפסח עיקרו לאכילה, ומי שלא יכול לאכול, לא יכול להקריב. אז הם באו לפני משהו ואהרן ביום ההוא ואמרו 'אנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל'. 'למה נגרע' משמעו למה ידחו אותנו, למה יוציאו אותנו מן הכלל, מדוע נהיה גרועים מכל האדם. הגמרא אומרת שהם היו נושאי ארונו של יוסף, אם כי יש גם מאן דאמר אחר.

אבל איזו מין פניה זו לקב"ה, לומר 'למה נגרע'? – הלא אתה אמרת, אתם טמאים, ואת הפסח יכול להקריב רק טהור. האם יש מין צורת פניה כזאת אל הקב"ה? מבחינת בית מדרש רגיל, אם יבוא מישהו עם טענה כזאת, אז צריך לבקש ממנו לצאת – יאמרו לו שהוא מדבר לא לעניין.

אבל הטענה הזאת התקבלה. לא רק זאת; היא הביאה לעולם דבר שלא היה כדוגמתו. היא הביאה תורה שלא התקבלה מסיני, אלא התקבלה מכח הטענה של 'למה נגרע'. משה רבינו אמר, 'עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם'. הוא שאל, והקב"ה ענה לו. יש עצה, והיא הבקיעה דרך לפתור את הבעיה של 'למה נגרע'.

דבר פשוט הוא שאנחנו מתפללים לה'. ה' שומע כל תפילה. 'קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת'. אבל יש תפילות שהן מוזרות, עד שאי-אפשר לקרוא להן תפילה. למשל, תפילת דוד המלך, שאנו אומרים בתפילת שחרית. 'מה בצע בדמי ברדתי אל שחת'. בעברית מדוברת: מה יהיה לך אם תקח אותי, תסלק אותי מן העולם? 'היודך עפר, היגיד אמתך?' כבר לא אוכל לגלות את הדברים שאתה רוצה שיתגלו בעולם. – אז אני מציע לו איך להתנהג. איזה פשר יש לפניה הזו? זו בפירוש לא תפילה. זו מין טענה. כיוצא בזה: 'חלילה לך הדבר הזה, להמית צדיק כרשע. חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?'. היום אם יפנו כך לפקיד קצת גבוה, הוא מיד יזמין משטרה.
 

בקהילה המדעית בעולם מפורסם מאד שהיה ויכוח על תופעות לא מובנות. איינשטיין אמר, שהדבר הזה לא אפשרי: אלוקים פועל בשכל ותבונה, ולא ייתכן שיהיהו תופעות ללא פשר. והשני אמר לו, אינשטיין, תפסיק ללמד את אלוקים איך לפעול. – מה זאת אומרת שאברהם אבינו אומר לקב"ה איך לפעול? מהו מקור דיבור כזה, פנייה כזו, ומאיזה כח הוא בא?
 

בתפילת שחרית ישנו גם פסוק המונה את מידותיו של בורא עולם. 'לך ה' הגדולה' – זאת מידת החסד. (יודעים זאת מדברי רש"י, המפרש את הפסוק 'אתה החילות להראות את עבדך את גדלך' – זו מידת טובך.) 'והגבורה', זאת מידת הדין, 'והתפארת' זו עוד מידה – כבוד; 'והנצח, וההוד'. וכל אדם יודע שצורת ההתיחסות של אדם – יש מי שקו ימין דומיננטי יותר, ומי שקו שמאל דומיננטי יותר. קו ימין זה ימין מקרבת, מחברת, מצרפת, רוצה להתחבר. ושמאל דוחה משמעו 'הנח לי להיות לבד'. זו מידה בה אדם מכווץ עצמו לתוך מסגרת צרה, שם יוכל להיות לבד. ימין זו מידת החסד, שמאל מידת הגבורה. בלשון חכמים זו נקראת מידת התפשטות ומידת הסתלקות. יש כאלו שמצמצמים עצמם בתוך עצמם. יש כאלו שמגזימים בקו ימין, ויש שמגזימים בקו שמאל. הקו האמצעי הוא הקו שיש בו לנקוט בו. לא לרחק, אך גם לא לקרב מדי. שתי מידות אלו צריכות מידות נוספות כדי שתוכלנה להתקיים בעולם. אם כביכול בורא עולם היה נוהג באופן ברור, חד משמעי, בחסד עם מי שראוי לו, ודין עם מי שראוי לו, אז העולם היה חדל להתקיים, כי הכל היה מאד ברור: מי שמגיע לו עונש היה מקבל עונש, מי שמגיע לו טובה היה מקבל טובה. הדברים היו ברורים בצורה חד-משמעית בעולם, ולא היה מקום לשום הסתר ושום אפשרות של בחירה.

לכן חייבות להיות שתי מידות שהן 'בשיכול ידיים'. חייבת להיות מידת חסד אך בלבוש של דין, ומידת דין בלבוש של חסד. חייבות להיות שתי מידות שהן מעמידות את שתי המידות העיקריות. חסד בלבוש של דין זה אותה הנהגה, כמפורש בדברי חז"ל, בה בורא העולם נוהג עם צדיקים בעולם הזה. לצדיקים מגיע קירוב וכל הטוב שבעולם. אבל מתנהגים איתם כאילו ששונאים אותם. הם מקבלים מכות, והמכות הן לפעמים קשות מנשוא, ולא ברור למה. אבל כמובן, מדובר בחשבונות שמים. בחשבונות שמיים, אם האדם הזה עומד גם בנסיון העונש הזה, אז השכר שיקבל עבור העמידה בנסיון היא בכפל כפלים, והעונש הזה הוא רק כדי לטהרו ממקצת המעשים הרעים שעשה. ואם הוא מקבל את זה נכון, אז בעולם האמת, בו נחיה לעד, יתגלה החסד הגדול שנעשה עם האדם הזה.

שאלה זו שאלו הרבה נביאים, כולל משה רבינו. 'מדוע דרך רשעים צלחה?' נפתח ספר חבקוק. הנביא בא בטענה כביכול לבורא העולם, איך אתה יכול לראות 'בבלע רשע צדיק ממנו'. רשע מכתיר את הצדיק, על כן יצא משפט מעוקל. זה מין טענה שדומה לטענה שאמר אברהם אבינו – השופט כל הארץ לא יעשה משפט. יוצא משפט מעוקל. מבינים מתוך ההנהגה הזאת לא נכון – שאלו הם האנשים שאתה אוהב, ואת אלו לא אוהב. את הצדיקים אתה מכה, ועל הרשעים משפיע כל טוב.
 

התשובה כתובה בס' תהלים. יש פרק שלם, פרק ע"ג, מזמור לאסף, המספר 'ואני כמעט נטיו רגלי'. כמעט נכשלתי. 'כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה... בעמל אנוש אינמו'. – אין להם את הצרות של בני אדם, הם חיים כבגן עדן. 'אך ריק זיכיתי לבבי, וארחץ בנקיון כפי. ואהי נגוע כל היום, ותוכחתי לבקרים'. כל בוקר אני קם עם כאב חדש וצרה חדשה. ואני נגוע כל היום – כלומר מה שזיכיתי לבבי, זה לחינם. – גם זוהי טענה לבורא העולם.

משה רבינו עצמו טען טענה זאת. ויש בזה משהו נורא. יוצא מזה משפט מעוקל, מסקנה לא נכונה. כתוב 'עד אבוא אל מקדשי קל, אבינה לאחריתם' – כשאני מגיע למקום מסוים, במקום הזה אני מבין אחרת. 'אך בחלקות תשיט למו, הפלטם למשואות'. אתה מפיל אותם לתוך שואה. זה רק נראה שהם חיים בגן עדן. אבל הם אוכלים את בשר עצמם.
 

יש סיפור יפה על האדמו"ר מקאצק. היה לו חבר שעזב את בית המדרש והצליח מאד בנכסיו, עד שהיו לו אחוזות. האדמו"ר מקאצק לעומתו היה עני ואביון, שכשהיה צריך להגיע לרבו, היה הולך ברגל מעיירתו עד פסישחא. ההוא נסע במרכבה, והוא רואה את ר' מנדל הולך ככה, משרך רגלו ברגל. הוא מכיר אותו ואומר לו, 'מנדל, בוא ועלה ואביא אותך לאן שצריך'. הוא מביט בו ומזהה אותו, ואומר, בסדר, בא נלך. ההוא אומר לו 'תראה, חסכתי לך המון זמן. בינתיים נסטה קצת מהדרך שלך, ואביא אותך לאחוזות שלי, ואראה לך את העולם הזה שלי.' אז כך הם סטו מהדרך, והתחיל להוביל אותו באחוזות, והראה לו את הבריכות, והדברים היפים והנעימים שרכש. אחוזה מאד מאד יפה. אחרי שהראה לו את הכל, ר' מנדל, שהיה אדם מאד חריף, שאל אותו – נו מנדל, מה אתה אומר'? ור' מנדל ענה לו: 'נו, למה לא קיימת את מה שהבטחת? אתה הבטחת להראות לי את העוה"ז שלך. ומה שהראית לי זה את העוה"ב שלך.' הסיפור החסידי מסיים שהדברים נכנסים בהוא כארס של עכנאי. זה פגע בו בנקודת הלב. אבל המסר שהוא העביר לו זה – אתה אוכל את עצמך.
 

על כל פנים, ההנהגה העליונה היא הנהגה מיוחדת. כמו שכתוב בפסוק, ומבואר בדברי הגר"א. שתי מידות אלו, צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, הן המידות הנקראות הנצח וההוד. ההוד זה מלשון הודאה. הודאת בעל דין. כביכול בורא עולם מתנהג, לפעמים, באופן שנראה שהוא מודה לאותו אדם, ומשפיע עליו טוב. אע"פ שיש כאן משהו לא ישר. משום שהאמת היא, הדין הוא, ששכר עולם בהאי עולם ליכא. בכל חללו של עולם אין די כדי לשלם שכר מצוה אחת. כדי לשלם שכר למצוות צריך היקף אחר, מציאות לא מוגבלת. הגוף שלנו צר, לא מסוגל להכיל הרבה. כמה אנחנו מסוגלים לאכול? עוד מנה? וזהו. יותר אי אפשר. כמה אנו מסוגלים להכיל? שום דבר. שכר מצוה לא משתלם במציאות שלנו. לשם כך צריך מציאות לא מוגבלת כ"כ. אבל הקב"ה אומר לו, זה מה שאתה תובע, זה מה שנראה לך שכר? אם אציע לך עוה"ב, זה יראה לך עונש. אתה רוצה את זה – תקבל את זה. כמו שאתה תובע, כך אתה מקבל. בורא העולם מתנהג עם בני אדם כמו שמאומת אצלהם, כמו שנראה להם ישר ונכון. – כל זה קורה כאן בתוך המסגרת של העוה"ז. כשמגיעים לעוה"ב, שם הדברים הם כמו שצריכים להיות, כמו שהם באמת. אבל כאן בעולם, לכל אחד ואחד יש את האמת שלו, וכביכול הקב"ה מודה לכל אחד ואחד.
 

לפני חודש היה סדר. בזמן הזה עכשיו לפני חודש, אחר חצות, הקריבו את קרבן הפסח. טענתם הייתה: אתם דוחים אותי מקרבן פסח, כלומר אתם דוחים אותי מהאפשרות להיות מחובר ליציאת מצרים – וזה בלתי אפשרי. כי ע"י קרבן פסח – והיום כשאין לנו קרבן פסח, אז ע"י המצה וסיפור יציאת מצרים וכל מצוות ליל הסדר – אדם רואה את עצמו כאילו הוא כעת יוצא ממצרים. כשדוחים מישהו מלהקריב פסח, הכוונה היא שדוחים אותו מלחזור ולהתחבר ליציאת מצרים. חז"ל אומרים שכתוב במדרש מדוע אנו נקראים עברים. על שם שעברנו ים. זה החותם. זו המציאות שלנו. אנו בני אדם, אך שונים מכל בני האדם בעולם. עבורנו נברא מקום מיוחד – אנו עברנו ים.

מי שיש לו אוזן שומעת, ישמע שזה מה שכתוב ביונה הנביא. האוניה מטלטלת, חישבה להישבר. יונה ירד לירכתי הספינה, וישכב – את זה עוד אפשר להבין – והוא נרדם – הוא הצליח להרדם בתוך משהו כ"כ נורא. אז בא אליו רב החובל ואמר לו, מה לך נרדם? קום, תצעק אל אלוקיך. רב החובל רואה שיש פה אדם משנה, אז שואל אותו: מי אתה, מאין תבוא, ואי מזה עם אתה? אז הוא עונה לו, עברי אנוכי. אני לא מתרגש מהים, אני כבר עברתי אותו. הים לא מפחיד אותי – כבר ניצחתי אותו. ההתפעלות הגדולה, שאדם יכול להרדם במצב כזה, היא כי 'עברי אנוכי, ואת אלוקי השמים אני ירא, אשר עשה את השמיים ואת היבשה'. אני נמצא בשתיהן, בכל מקום שהוא שם אותי, אני נמצא איתו. אח"כ אמר להם, שאוני והטילנו אל הים, וישקוט הים. כי יונה ידע שזה בגללו.

יונה הנביא מציג את עצמו כעברי. אני את הדבר הזה, את פחד הים, כבר עברתי. כל מי שחווה את יציאת מצרים, שחי את זה, ויודע שע"י קרבן פסח בכל שנה הוא חוזר להיות יוצא מצרים, אז הוא מרגיש בכל האמת שבליבו שלא שייך שהוא לא יצטרף ליוצאי מצרים. 'למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל'. זה נראה כמו שהשנה אתה משאיר אותי במצרים. אני מיוצאי מצרים, ואני בתוך בנ"י, ולא שייך שלא אקריב הפסח. – מי שדבר זה מאומת אצלו, וזה אצלו כאמת לאמיתה, אז משמיים, שם יודעים את האמת, כביכול בורא העולם מודה לו, ואומר לו, אתה צודק, אני אתן לך חיבור ליצי"מ בחודש הבא. זאת תהיה יצי"מ פרטית שלך. פסח ראשון זה קרבן ציבור, פסח שני קרבן יחיד. אם כל הציבור טמא, מקריבים בראשון.  אתה כ"כ שייך לזה – יש לך את יצי"מ שלך, בחודש הבא.
 

זאת המידה שכביכול בורא העולם מודה לטענה אמיתית. מכאן המקור לכל טענה אמיתית שבנאדם פונה בה אל הקב"ה. זו נקראת טענת אמת. כשאברהם אבינו אומר 'חלילה לך מלעשות כדבר הזה'. כשהדבר הזה אמיתי, ויוצא מלב דובר אמת – דובר אמת בלבבו – אז בורא העולם מודה. – את זה לא ידע החבר של איינשטיין. כשבנאדם בא בטענת אמת, בורא העולם מודה לטענתו.
 

בתורה שבכתב אנו מוצאים המון פעמים שאנשים פונים בטענות אל הקב"ה. אפילו 'מה בצע בדמי'. מה תרויח? היודך עפר? עפר לא מודה. היגיד אמתך? עפר לא יגלה דברי אמת, אמתך בעולם. – אלו דיבורים שאפשר לדבר אל בורא העולם. אם הדיבורים האלו הם דיבורי אמת, אם הם יוצאים מלב אמתי, לב נקי. זאת המידה שנקראת הוד.

בזמן מתן תורה. כתוב בגמרא, בשבת דף פז, כתוב שמשה רבינו עלה לקבל תורה, ומלאכי השרת רצו לגרשו. אמר להם, לקבל תורה באתי. מלאכי השרת באו לבורא העולם בטענה: תנה הודך על השמיים. את מידת ההוד שלך אל תוריד לארץ. כשהתורה ניתנת הנה, אז כביכול, אם יש איזושהי שאלה בדברי תורה, איך צריך להבין, אז ההכרעה ניתנת למקבלי התורה. מלאכי השרת שואלים את הקב"ה למשל, מתי יום הדין? הוא עונה: נרד לבי"ד של מטה ונראה מה יחליטו. אם יחליטו לקדש יום פלוני, יהיה יום פלוני. הכרעת התורה נינתה בידי מקבלי התורה, ולומדי התורה. זוהי מדת ההוד. אתה מודה לאנשים מוגבלים, לאנשים שהם לא לגמרי אנשי אמת. אתה שם את התורה בעולם השקר. התורה היא תורת אמת, ואתה שם אותה בעולם השקר. תנה הודך על השמיים – שהתורה תהיה פה, ובורא העולם יודה להכרעת התורה שהיא למלאכים.

הקב"ה אמר למשה רבינו החזר להם תשובה – אתה צריך לנצח בויכוח הזה, אם אתה רוצה להוריד תורה לארץ. אתה צריך לגלות למה התורה צריכה להנתן לארץ.
 

חז"ל אומרים שבזמן בריאת האדם הקב"ה נמלך בפמליא של מעלה האם לברוא אדם או לא. פמליה של מעלה זה כביכול המידות, האמת, השלום, החסד והצדקה. והן נחלקו. האמת אמרה, אל יברא, כי הוא שקרן. יקרה פעם שיגיד אמת, אבל זה יהיה חריג – ביסודו הוא שקרן. אבל צדקה אמרה ייברא, כי הוא עושה צדקות. האדם אוהב לעשות טובות, הוא נוטה לעשות טובות. גם אם זה לא אמיתי לגמרי, אבל לצדקה לא אכפת כ"כ מהאמת. שלום אמר, אל ייברא. כי הוא מלא קטטות. בני אדם לא מסתדרים אחד עם השני. אבל חסד אמרה ייברא.

שלום צריך להיות תמיד, ואם קורה פעם שבנאדם רע, אז זה כבר לא שלום. שלום צריך להיות שלם. וכך גם האמת. 99% אמת זה 100% שקר. אמת צריכה להיות שלמה, מאלף ועד תו. הכל צריך להיות אמיתי. אפילו אחוז אחד הופך את זה ל-100% לא אמת. צדקה לא נפגעת מכך שהיא לא קיימת תמיד. אבל השלום והאמת צריכים להיות תמיד.

מה עשה הקב"ה? הוא השליך אמת ארצה. אמרו לו, מה אתה מבזה את האמת. מה אתה מבזז תכסיס שלך. זה חותם המלכות – חותמו של הקב"ה אמת. כשהמלך חותם על איזשהו צו, על דבר מלכות, הוא חותם בחותמת המלך.'נחתום בטבעת המלך'. ענה להם הקב"ה: תעלה האמת מן הארץ. שנאמר 'אמת מארץ תצמח'.

פירוש הדברים: בורא העולם לא התכוון לברוא אדם שהאמת שלו תהיה האמת של השמיים. בורא העולם רוצה את האמת שעולה מתוך מצב של שקר. הוא רוצה שבני אדם יגיעו אל האמת מתוך מקום של שקר, מקום מסובך, מקום שאינו אמיתי. את האמת הזאת אני מבקש. הוא רוצה שנוציא, נגלה, ונגיע לאמת מתוך המצב פה. לכן התורה חייבת להנתן לפה. החידוש שבבריאת העולם הוא שאמיתה של תורה תתגלה מתוך המציאות פה. משה"ר ענה למלאכים: האמת שלכם נמצאת פה. אתם לא מסוגלים לשקר. מי שלא מסוגל לשקר, לא לאמת שלו בורא העולם התכוון. זאת אמת שהיא כבר גלויה וקיימת. בורא העולם התכוון להגיע לאמת מתוך מצב הפוך. בו נק' המוצא היא מערכת מסובכת של שקרים. 'תנה הודך על השמיים' – המלאכים רוצים שכביכול בורא העולם יודה לאמת שקבועה ועומדת עוד מלפני בריאת העולם – האמת השמיימית.
 

'שבתך בתוך מרמה', כמו שכתוב בירמיהו. אנו יושבים ממש בתוך מרמה. אבל כשיש תפיסת אמת פה, אז כביכול זוהי מידת הוד – בורא העולם מודה לאמת הזאת. הגמ' מספרת בכמה מקומות על כך שאחד האמוראים או תנאים פגש את אליהו הנביא ושאל אותו במה עסוקים בפמליא של מעלה בשעה זאת. ענה לו, ששם למעלה עסוקים בדברי התורה שהתחדשו פה בבית המדרש בשעה זו. מאיר בני אומר כך, זה בני אומר כך – לומדים בשמיים תורה שנתחדשה על-ידי חכמי התורה. בורא העולם מודה לאמת הזאת. זה מה שנקרא אמיתה של תורה. זוהי אמת שמגיעה מפה. חז"ל אומרים שעל העוסקים בתורה נאמר 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול'. העם ממששים באפילה, לא מבינים. אבל בסוף כשמתחילים להבין משהו – את זה כביכול בורא העולם מבקש. את האמת הבוקעת מתוך החושך, מתוך אי-ההבנה, מתוך מצב סתום ולא ברור. מתוך זה להגיע לנקודת תפיסה של אמת.

מדובר בתורה על 'קרני ההוד' של משה רבינו. המלה 'הוד' ענינה אור, אבל אור שבוקע דרך מעטה, דרך חושך, דרך משהו שמחשיך. המערכת הפנימית של משה רבינו בקעה את החלק החיצוני. בחלק החיצוני הוא נראה ככל בני האדם. אבל היו למשה רבינו קרני הוד שבקעו את המערכת החיצונית שמכסה. מידת ההוד היא כשבורא העולם מודה לקרני אור הבוקעים מתוך החושך.
 

השבוע הזה הוא החמישי של הספירה. היום עשרים ותשעה יום, שהם ארבעה שבועות ויום אחד. השבוע החמישי הוא כנגד ההוד. הוא מתחיל בפסח שני – היום בו נתגלה ההוד במלא תוקפו. מדת ההוד נתגלתה באופן המובהק ביותר. בהמשך השבוע יש לנו עוד מועד: ל"ג בעומר. ברמב"ן וכמה ראשונים כתוב שימי הספירה בזמן הבית, גם הראשון וגם השני, נחשבו ימי חג. הימים האלו כתובים ב'אלו מועדי ה'. 'תספרו חמשים יום' גם כתוב בין המועדים. הרמב"ן אומר שימים אלו היו כמו חול המועד בין פסח לעצרת. לא אסורים במלאכה, אבל ימים שמחים. רק שהאבלות על עשרים וארבעה אלף תלמידי ר' עקיבא שמתו, והפסדנו על-ידיהם משהו בלתי-הפיך, היא ביטלה את ימי השמחה של הספירה. אבל מכיוון שביום ל"ג בעומר פסקו מלמות, ביום זה לא הייתה אבלות, ולכן לא צריך מועד חדש – זהו המועד הישן של ימי הספירה. אז בעצם זה יום הדומה לחול המועד. שמחת ל"ג בעומר היא בעצם שמחת ימי הספירה.
 

אבל מה ענינו של ל"ג בעומר? במשנה תורה נקראת כבוד, ותורה נקראת טוב. אין כבוד אלא תורה, ואין טוב אלא תורה. התורה נקראת כבוד – כבוד חכמים ינחלו. והתורה נקראת טוב – כי לקח טוב נתתי לכם. כבוד זה בגמטריא 32, טוב זה 17. יחד – 49 – הספירה. הכבוד – החלק הראשון של הספירה – הוא העבודה. והטוב הוא השכר. התורה היא העבודה המוטלת עלינו, והיא השכר שאנו עתידים לקבל. הכבוד והטוב זה השכר עם העבודה. ל"ג זה היום הראשון בו התורה הופכת מהעבודה אל השכר. זה היום הראשון של חלק ה'טוב' של הספירה, כנגד השכר. היום שמצרף את מה שעשינו לשכר שאנחו צריכים לקבל – זהו יום שמח. זהו היום שבו אנו מקבלים כביכול, בו מהשמיים מודים כביכול לתורה שאנו משיגים, לאמת אליה הגענו בטרחה ויגיעה שלנו.

ר' שמעון בר יוחאי הוא האדם שהגיע בכוחות עצמו – הוא חי חיים בלתי אפשריים. שלוש עשרה שנים היה במערה, בה אכל חרובים, שתה מי מעיין, והתכסה בחול, כי לא היו לו בגדים. שם השיג את מה שהשיג. אין לנו השגה בכאלו חיים, במאמץ אותו הוא השקיע. והוא הגיע לעומק אליו אף אחד לא הגיע. רבו היה ר' עקיבא, והוא אמר על עצמו, שנו מידותי, שמידותי הן תרומות מתרומות מידותיו של ר' עקיבא. דרכי התורה של ר' עקיבא נמצאים אצלי. ובלשון האריז"ל, ר' עקיבא הוא המשה רבינו של התורה שבע"פ. ותמצית שבתמצית מדרכי תורתו של ר' עקיבא נמצאת אצל ר' שמעון. כלומר, מדובר באדם שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר של ההשגה, מתוך עצמו, מתוך עצמו חצב דברי אמת אליהם אף אחד לא הגיע.
 

ביום הזה, ל"ג בעומר, ככתוב במפורש כבר בזוהר עצמו, הגיע רשב"י לאמת הגבוהה ועמוקה ביותר אליה הגיע כל ימי חייו. ומתוך האמת הזו, מתוך גילוי דברי תורה העמוקים ונסתרים ורחוקים מאיתנו ביותר, הוא נפטר. צריך יגיעה שלא כדרך הטבע להשיגם. ובהם נתגלתה המידה של בורא העולם – ההוד הכי עמוק. כל פמליא של מעלה הגיעה לשמוע את הדברים שרשב"י גילה בשעת הסתלקותו. הזוהר מספר באדרא זוטא שרשב"י נפטר לעולמו כשאמר דרוש עמוק בענינים נסתרים והגיע לפסוק 'כי שם ציוה השם את הברכה חיים עד העולם'. את המילה 'חיים' לא הספיק להגיד, עד שהסתלק. במקום להגיד 'חיים,' הוא התחבר לחיים. זאת אומרת, ביום זה התגלו המעמקים הפנימיים ביותר של העולם. פמליא של מעלה באה לשמוע מפיו. התגלות דברי תורה הכי נסתרים ועמוקים ורחוקים מהשגה קרתה ביום הזה. וזה בשבוע בו נתגלתה ספירת ההוד. באותה שבוע ירדה פרשה, שלא התגלתה בהר סיני, כתשובה ל'למה נגרע'. ובאותו שבוע התגלתה האמת של רשב"י. באופן שהשבוע הזה הוא שבוע גדול. השבוע מלמד אותנו שכל מי שיבוא בטענה ויאמר, 'נתת לי תורה, ולמה נגרע? למה אני לא מבין?' אם זה כואב לך באמת, אז הדעת תפתח, אור ההוד יבקע את האפילה.

מכיוון שעכשיו התחלנו שבוע, אז מה שנותר לי להגיד זה: שבוע טוב.