'שלום' זו ברכה אחרונה: גם בתפילת שמונה עשרה, גם בברכת כהנים, וגם בקרבנות. ואילו אני מחכה לברכה ראשונה.
 

שאלה: איך בנ"י יורדים מדחי אל דחי אחרי שראו את כל הנסים?

יש לך טענות עליהם? בא נסתכל יחד. שש מאות אלף איש מגיל עשרים עד ששים. חז"ל אומרים שהיו עוד שש מאות אלף קטינים, ועוד שש מאות אלף מגיל ששים ומעלה. ועוד נשים בערך כמספר הזה. שש פעמים שש מאות אלף: 3,600,000. כולם יחד יוצאים ממצרים למדבר, למקום שאין עשב אחד. הם עושים זאת על סמך אמונה במשה רבינו, עוד לפני שראו נסים – רק מכות מצרים – אך לא ראו נסים, לא את המן, הבאר, שום דבר. זה עוד שבעה ימים לפני קרי"ס. יוצאים על סמך אמונה. גם אנחנו היינו עושים את זה?

אנחנו רואים יותר מהם את הנסים. מה הם כבר ראו? צפרדעים? הם לא שמעו את משה"ר אומר לפרעה שיביא עליו צפרדעים. אף אחד לא היה בבית פרעה כשדיבר. זה לא התפרסם. לא הייתה עיתונות. כל אחד היה עסוק בעבודת הפרך שלו. לאסוף קצת אוכל. הם חיו חיים קשים מאד. ומתוך החיים הקשים האלו בא משה ואמר לצאת ממצרים. יצי"מ הייתה מאורע פלא. אבל זה הספיק ל-3.6 מליון איש לצאת למדבר. ולצאת ככה למדבר זה נקרא להתאבד.

כמספר הזה מתלוים לכלל ישראל, וגם הם יוצאים. יש כאן מסירות נפש שצריכה להפליא כל לב. אנחנו היינו עושים את זה? בא נבדוק. לא דבר כזה, ואפילו מעין דמעין. עם שלם יוצא להתאבד במדבר. אין אוכל, אין שתייה, אין כלום. חם, לוהט, אין טיפה צל.
 

שאלה: הם היו משוגעים?

הם היו חכמים יותר ממך. צריך כאן גובה אנושי מאד מאד. לא מטורפים. כולם מאד אינטלגנטים. וכעבור חמשים יום הם קיבלו את כל התורה כולה. וידעו אותה. כל התורה כולה.

אם באים אליהם בטענות, צריך קודם כל לראות בפרספקטיבה נכונה. לראות את המתח הגבוה של האמונה, של מסירות הנפש שהייתה פה.

הם ראו נסים. גם אנחנו ראינו. אם היה לנו מספיק שכל – שמתאים לנו, לא גבוה מרמתנו – אם היינו טיפה מתרוממים, היינו גם רואים. כל מי שמסתכל. כל מי שקורא עיתון יכול לראות. אז חוץ מהעובדה שהוא סותם לעצמו את הראש. אבל לדעת את המאורעות בהם אנו חיים, כל מה שקרה במאה ה-20 – הרי הכל נסים. זה פלא זו השגחה שרואים בעיניים. אם פוקחים אותן.

יש דבר אחד שצועקים לנו באזניים. צועקים בצורה שאי אפשר שלא לשמוע. יש גבול כמה אפשר להסתובב לצד השני. שופכים עליו מים, תמיד הוא מצליח איכשהו להסתובב לצד השני. אבל כמה אפשר להסתובב לצד השני? צועקים לנו באזניים בקולות מאד ברורים, בשפה שכולם מבינים: אתם מובילים אותנו אל הקיר, אל פינה שממנה אין מוצא. לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות את זה. עוד צעד, עוד צעד, זהו – מה יהיה עכשיו? ואנחנו, הנטייה שלנו היא שוב להתהפך לצד השני. אבל כמה צד שני יש? אנחנו לא רואים? אנחנו לא רואים? מתאמצים לסגור את העיניים – ובאים בטענות אליהם, לדור המדבר, איך הם לא ראו? יופי. מגיעות לנו מחיאות כפיים.

שאלה: בתקופה של היום יש המון קשיים. הנסים היום קטנים, לא בומבסטיים, המציאות מאד קשה.

אתה מתכוון לומר שזה הרבה יותר קשה מלחיות במדבר, בלי לחם, בלי מים, בלי צל? אנשים חיו במסירות נפש גמורה. ובתמורה, הם קיבלו משהו גדול, שלם, מוחלט. אוכל, מים, וצל. וחיו במשהו מעין ג"ע. אחרי כל מה שקרה במדבר, אחרי כל הטענות וכאילו הנפילות, הם המשיכו לאכול מן ולהיות תחת העננים. הם לא ירדו מעצם מעלתם. הם הלכו להלחם ושמעו ממשה רבינו שהמלחמה לא תצליח. והם, המעפילים, הלכו בכל זאת להלחם מתוך מחשבה שהיא תצליח. ונהרגו המונים.
 

שאלה: למה זה מסירות נפש?

משה"ר אומר והיא לא תצלח. והם התרגלו שמשה"ר אומר דברים ברורים. 'למה תעלו ולא תנגפו'. והם בכל זאת היו מוכנים למסור נפש.
 

שאלה: איך לומדים לראות נסים?

קודם כל לא לקרוא עיתון.
 

שאלה: אבל אז איך נדע על המאורעות?

יש מספיק שלא ישמעו בקולנו. המאורעות יגיעו לאזניך.  מה שורש המילה 'עיתון'? עת, כתב עת. מדבר על הזמן. עיתון זה להקטין את הזמן. כמו 'ילדון'. לעשות אותו קטן קטן. זמן זה תהליך ענק, שהולך מסוף העולם עד סופו. והעיתון הופך אותו לתהליך שהולך מהיום עד מחר. או עד אחה"צ, עד העיתון הבא.

שאלה: עסקנו בשבועות האחרונים בנושא של זה נהנה וזה לא חסר.

זאת תשובה טובה. למה לדעתך נהנה צריך לשלם? מספיק שהשני יהיה חסר פרוטה אחת, וצריך לשלם את כל ואילו ההנאה היא לא יחסית לחסר – זה יחסית לנהנה.

הצד שזה נהנה וזה לא חסר פטור זה כי כופים על מידת סדום. כופים על מידת סדום משמעו שאנשים חייבים לגמול חסד. עולם חסד יבנה. אדם נתבע אם הוא לא גומל חסד. אם לא גומל חסד, אין לו זכות קיום. צריך לדעת שהוא חי בחסד – אין שום דבר מחייב שהוא יחיה. אם אני מבין שאני חי בחסד, אז לא ייתכן שכשאני חי, לא אעשה את אותם דברים. לכן אברהם היה ראש למאמינים וראש לעושי חסד. הוא ידע שהקיום כולו הוא חסד. אני לא יכול לתבוע ממישהו שישלם לי על פעולה אשר צריכה להיות מחויבת מצד מידת החסד. זה לא חסר – אתה לא נחסר. זה לא עולה לך כלום.
 

כופים על מידת סדום זה אומר בבית דין של מעלה. מידת סדום זה כשאדם לא גומל חסד מינימלי, שאפילו לא עולה לו שום דבר. הוא יושב בשקט בביתו, והשני יושב בבית השני. 'נהנית ממני, אז תשלם עבור זה'.

למה הנהנה צריך בכלל לשלם? אני יצרתי השתמשות. אולי זה סוג של הכרת הטוב. אני יצרתי שווה כסף, והוא שייך לך. יצרתי השתמשות. כמו 'שימושי דירה', שכתובה בכתובה. זה דבר שווה כסף, משלמים עבור זה שאני יצרתי דיור. באתי ואכלתי דבר שלך, אז אני חייב לשלם עבור זה. זה ממון שלי. אז מי אומר שזה נהנה וזה לא חסר חייב, אני יצרתי פרי שלך שאני אוכל אותו. במובן מסוים, כן חיסרתי – לקחתי שווה כסף שלך ואכלתי אותו.

מי שאומר לא כך – שכופים על מידת סדום – משמע שאני חייב לתת מעצמו דבר שכרגע אני לא מפסיד, ואני נותן לך אפשרות ליצור שווה כסף ולהשתמש בו. מלכתחילה אני לא נותן לך משהו שהוא כבר שלי ואני מפסיד אותו. אז דבר זה נידון כמשהו שאסור לבקש עבורו תמורה.

יש למישהו מושג מהי הפילוסופיה של סדום? למה העושה חסד חייב מיתה. קבוצה גדולה של בני אדם החליטו כך. אברהם אבינו אפילו התפלל שלא יעברו מן העולם.
 

שאלה: אולי פחדו שזה יפגע להם בזכות הקניין?

עובדה שכמה אלפי שנה והדבר הזה לא חייב כדי לחייב אנשים מיתה משונה. הורגים רק את מי שסותר את הקיום האנושי.
 

שאלה: אולי זה מקטין את החזקים, כי הם צריכים לפרנס את החלשים. פוגע בברירה הטבעית.

זה נכון, אבל צריך עוד פיתוח.

שאלה: אולי חשבו שהעולם הזה צריך להתקיים בדין?

נכון! הם המשך של דור הפלגה: השמיים הם שמיים לה'. והארץ נתן לבני אדם, כלומר נתן להם כדי שיסתדרו לבד. מי שלא מסתדר לבד הורס את הבריאה. הבריאה צריך לשרוד, להיות. אז ילדים קטנים צריך לגדל עד גיל מסוים. כל מי שחושב שהפילוסופיה של סדום מופקעת ממחשבות דורנו, טועה לצערי. מליארדי בני אדם חיים כך היום.

יש טעות בסיסית במושג 'הארץ נתן לבני אדם'. זה אומר כביכול שבורא העולם נתן לנו את כל האפשרויות לממש את כל הדרוש לנו כדי לחיות. זה סדר העולם, אלו החיים. וכל מי שאומר שאנו לא יכולים לחיות פה, בלי קשר אל השמיים, אז הוא פוגע בסדר הנכון של הבריאה. זו בעצם הפילוסופיה של סדום. אני לא צריך שמישהו יחבר אותי לבורא העולם. הוא נתן לי אותה, עם כל הכלים והאפשרויות לחיות. אם אני לא לוקח זאת, אז אני פוגע בסדר הנכון של הבריאה. ומי שעושה זאת, צריך לסלק אותו. – לא התכוונתי להיות עו"ד של הפילוסופיה של סדום. למה זה לא נכון?

בתחילת פרק ו של מסכת ברכות כתוב שהפסוק 'והארץ נתן לבני אדם' סותר את הפסוק 'לה' הארץ ומלואה'. והגמ' מפרשת ש'הארץ נתן לבני אדם' זה אחרי ברכה. ו'לה' הארץ ומלואה' זה לפני הברכה. הארץ נתן לב"א כדי שיקבלו מתוך ידיו של הנותן. וכל מי שלוקח לבד, כי זה כבר נמצא פה, זה הפקר. המחשבה הבסיסית של ב"א זה שהעולם הזה הפקר, ואפשר להושיט יד ולקחת. לפעמים אנשים מפריעים, ואז צריך להתגבר איכשהו, למצוא דרך. – זו טעות מוחלטת. 'הארץ נתן לבני אדם' זה אחרי ברכה: יש לך אפשרות להושיט ולקבל. אבל יש לך את זה רק דרך הנתינה שנותנים. אם אתה מושיט יד ולוקח – אז אין לך את זה.
 

בלשון הגמ': מישהו נותן, אז הוא נותן מתנה, זה על שם המתן. ו'קונה' זה 'לוקח'. המתנה היא בידי, והוא מקבל ממני. הלוקח לוקח בזכות, כי זה כבר שלו. ויקח קורח – הוא לא פירש והארץ נתן לבני אדם. הוא לוקח, בעצמו. רש"י מתרגם: ואתפליג. איך מונח ב'ויקח' כל מה שעשה קורח. התרגום מתרגם שאתפליג. ר' בחיי: ויקח – הלקיחה שלו הייתה מה שעשו דור הפלגה. כפי שמפורש בחז"ל, הם לקחו לעצמם את 'והארץ נתן לב"א'. נגד הגמ' שזה רק אחר ברכה. זאת אומרת שאדם שתפיסתו היא כזאת שבורא העולם נתן לאדם את כל האפשרויות לשרוד בו, לעשות חיל, לחיות פה – וזה המכוון של הבריאה, שבני אדם יחיו פה. דור הפלגה רצו לחלוק: העליונים יהיהו לעליונים והארץ תהיה לארץ. פלגה זה שמתחלקים. 'ויקח קורח': כל מחלוקתו כתובה במילה זו. לפרשה היו צריכים לקרוא ויקח.
 

שאלה: נח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו. למה לא לומר כל שכן, שהוא יעשה המצווה בממונו שלו?

לכאורה אפשר היה לומר שנח לי שמישהו יקח ממני כמה פרוטות, כי אני מקיים בזה הרבה מצוות – צדקה, חסד, וכו'. אבל זה לא נכון. את המצווה יעשה הוא בעצמו. ניחא ליה לאיניש למיעבד מצווה בממוניה – זה רק כשהוא לא חסר. נוח לו שיקראו בספר תורה שתרם, למשל, הוא לא חושש שיתבלה. כי גם השימוש שלי בספר הוא שימוש של מצווה.

שוב: למה נהנה חייב לשלם? כי יצרתי כאן שווה כסף, פרי, ואני אוכל אותו. זה נקרא שאני אוכל שווה כסף של מישהו אחר. זה גזלה גמורה. אם לא אשלם, אהיה גזלן גמור. מי שאומר לא כך, אומר שלתת אפשרות למישהו להנות מממון שלי, זה המינימום של חסד שאדם חייב.

כופים על מידת סדום מחייב אותי לאפשר לבני אדם לעשות זאת לכתחילה. אדרבה. אי אפשר להקיש מזה להיום, כי היום כשנותנים לאנשים להכנס לדירה, אז ידוע כבר מה שיצא מזה.
 

שאלה: מה ההבדל בין לכתחילה ודיעבד?

 לכתחילה זה כשכופים אותי לתת מתנה. אי אפשר לכפות אותי לתת מתנה. אבל במקרה שהוא כבר השתמש, אז כופין אותי לא ליצור מצב של גזלה. זה לא הפירוש שאני נותן לו מתנה. אם זה לא נתפס אצלי כגזלה, אז ההוא לא חייב לשלם לי. אם הוא כבר נהנה, אז אני מתכוון לגרש אותו למפרע, ולהפוך זאת ל'גזלה,' ואז הוא חייב לשלם כדי לא להיות גזלן – זה משהו אחר. על זה כבר כופין. אבל לכפות אותי לתת מתנה – את זה לא כופין.

עוד פעם. השאלה היא עד היכן הדברים מגיעים במה שנקרא כופים על מידת סדום. עד היכן מידת סדום משתרעת. מה מחייב אותי כדי לא להיות איש סדום. מה שמחייב אותי זה לעשות מינימום של חסד. כשרק משתמשים במשהו שלי, אבל לא לוקחים ממני. שלי שלי ושלך שלך – זו מידת סדום. שלי זה רק שלי. ההפרדה הזאת של שלי שלי היא כמו לומר: הפרד נא מעלי. אין בינינו שום חיבור. הוצאנו את עצמנו ממידת החסד שבה נבראנו. הפקענו עצמנו ממידת החסד, שמחברת את כולנו. הגילוי בעולם של מידת החסד היא המים. טבעם של המים הוא לחבר את כל הדברים. אברהם אבינו נמשל למים בתפילת הגשם: 'זכור אב נמשך אחריך כמים'. המים מחברים. האש מפרידה כל דבר ליסודותיו הבסיסים, הופכת כל דבר לאפר. אפר הוא דבר מפוזר. הגמ' אומרת שאפר הוא לא בר גיבול. עפר כשלשים אותו הופך לאבן: כל הסלעים הקשים ביותר הם תערובת חול ומים. אלו הם האבנים. המים מחברים, האש מפרידה. הקב"ה ברא בני אדם במידת החסד, שיהיו ביחד. תוהו זה נקרא להיות לבד. לא תוהו בראה, לשבת יצרה. הקב"ה רצה שבני אדם יהיו יחד ביישוב משותף. הפסוק הזה מתכוון לתא הבסיסי, ההתחלתי – להיות יחד. לא תוהו בראה – הכוונה היא שכל מעשה בראשית זה 'כי טוב', 'כי טוב', עד 'טוב מאד'. יש רק 'לא טוב' אחד – לא טוב היות האדם לבדו. כלומר שהטוב זה ה'יחד'. וכשבני אדם מונעים זה מזה שימוש, זה נהנה וזה לא חסר – הבסיס שאני תובע כסף בעד הנאתי. בני אדם נבראו כדי להיות יחד. כל אחד נותן משלו גם לשני.
 

שאלה: אם מידת סדום יוצרת חוסר חיבור, אז מה הרשע מוסיף? מה רע יותר ב'שלך שלי'?

למה קרה לסדום מה שלא קרה לאף אחד? כולם מתים בעוון אדם הראשון. סדום הסתלקה, גורשה מהמציאות. דור הפלגה גם סולקה בפרינציפ, וגם קורח – לא בגלל עוון אדה"ר. אלו מיתות מחוץ לסדר העולם.

אומרים בשם הר' מקאצק: התורה אומרת שאלמלא ניתנה תורה היינו לומדים גזל מנמלה. נמלה לא נוגעת בגרגר חיטה שאחרת נגעה בו. היא תשאיר אותו – זה שייך לנמלה השנייה. אז הר' מקאצק אמר: למה זה רק 'אלמלא ניתנה תורה'? כשהתורה ניתנה, מה זה מלמד אותנו? שכל העסק גזל. כל הגרגרים זה נגזל מבעה"ב. רק מחברתה היא לא גוזלת. הנמלים חיות רק מגזל. אז אל תהיה טוב רק לחבריך.

על כל פנים זהו יסוד החיוב של נהנה. עצם החיוב לשלם בעד הנאה. ושוב – אם אני מחסר כלשהו, אני צריך לשלם עבור הכל. למשל אדם שגר בדירת פאר, ששווי הדיור בה של כמה חודשים הוא גבוה מאד – פנטהאוז במלון – וחיסר פה יחסית כמעט כלום. אם יביא פועל לחצי שעה שעה ויתקן הכל, הפנטהאוז יראה בדיוק כמו שקיבלתי. אבל הוא חייב לשלם על כל ערכה. חייב בעד ההנאה.
 

בגמ' כתוב שאם האדם נהנה מהשני, אז בשעת ההנאה מתחייב במלקות, אפילו מיתה. אם אנו אומרים שחייבי מלקות פוטרים מתשלום, אז כשאדם בולע תרומה, אז בליעה זו מחייבתו איסור, הוא פטור מלשלם. האם יעלה על הדעת שלווה כסף ממישהו אחר, ובשעת ההלוואה עובר איסור, האם יעלה על הדעת שמדין קים לי בדרבה מיניה לא יתחייב בתשלום? גמ' מפורשת כתובות דף ל שכשבלע היה קים לי בדרבה מיניה, הוא פטור. הוא חייב לשלם לו כדי לא להיות גזלן. בתורה כתוב והשיב את הגזלה. אבל כשלווים כסף חייבים לשלם – זה מלווה שאינה כתובה בתורה. מלוה הכתובה בתורה – על זה אני פטור מדין קם לי בדרבה מיניה. על נהנה כתוב במפורש בגמ' שאני פטור מדין זה. אדם קונה משהו מהשני, ובזמן הקניין הוא עובר איסור. ... אני נותן לך כסף, ומשלם לך תמורת מה שאתה מקנה לי. הוא פטור כי הוא חייב חוב גדול יותר. 'קים לי בדרבה מיניה' אומר שהוא חייב בחוב גדול יותר מהתשלום. אז אני לא מעניש אותו פעמיים. כלומר שכשאדם משלם הוא משלם עונש. אבל עונש כבד יותר פוטר אותו מעונש מהחזרת הכסף. זה דבר משונה, שזה נידון כעונש. ויש ראשונים שאומרים אחרת.

שאלה: רוצים לשמוע כמה מלים על המצב הנוכחי.
 

צריך לדבר במלים קשות, מה אני יכול לעשות. יש כאלו שחושבים שאנו יכולים להסתדר גם בלי תפילה – אלא שבכל זאת, בגלל שיש לנו כיפה על הראש, כמו ששמים כיפה אז גם שמים בבוקר תפילה – אבל בעצם אנו יכולים להסתדר בלי תפילה. כוחותינו יסתדרו. זה אותו הפרינציפ של 'והארץ נתן לבני אדם'. אז כל מי שחושב כך, בראש ובראשונה הוא מסכן. במקרה הטוב הוא רק טיפש. במקרה הפחות טוב הוא גם כופר, הוא רשע מרושע.

אם אנו לא מתפללים, פירוש הדבר הוא שאנו לומדים ומבינים הבנה שקרית לגמרי. ואת המושג 'והארץ נתן לב"א' – תן לנו, אנו נסתדר לבד. היה פעם מישהו, אדם גדול, שאמר את הדברים האלו. והדברים האלו עלו לנו בדם, בכמויות שלא היו כמותם. כמו שידוע. הוא חי בביתר והיה מלך, וגדולי חכמי הדור חשבו שהוא המלך המשיח. היה צד גדול שהוא אכן המלך המשיח. והוא מלך שנתיים וחצי. היום יודעים בערך איפה ביתר. ודם נשפך – זה הגיע בתעלה עד הים. האם אנחנו יכולים לשער את הכמויות? היה אדם שאמר דברים כאלו, והם הביאו נחלי דם. אדם שלא מתפלל, במידה מסוימת הוא גורם להמון שפיכות דמים בעולם. עולם שחי בלי להסתכל מעלה, בלי לפנות לבורא עולם, בלי להזדקק, אלא כמו אומר אנו יכולים לבד – רחמנא ליצלן, אל תפריע . זה מה שאותו האחד אמר. אז חוץ מהשטות שבדבר זה, ההבנה הפשוטה היא שאין לנו על מי להשען.

 

אם הייתם מכירים את האנשים שבטחוננו מופקד בידם, אז אף אחד מכם לא היה יכול לישון בשקט. אם הייתם מכירים – יודעים את המערכת הנפשית שלהם – מה אכפת להם, מה הם רוצים, איזו יצרים פשוטים ואפלים ונמוכים מאד יש להם, מה משנה להם החלטות הרות גורל – מי שהיה מכיר אותם וסומך עליהם, אז הוא צריך להזמין תור אצל רופא. מזל שאף אחד לא מכיר אותם. אבל מי שכן מכיר אותם, צריך לדעת שאין לנו על מי להשען. הסיכון בימינו הוא נורא ואיום. מי שלא רואה זאת הוא שוטה גמור. אנו הולכים ונלחצים אל קיר שאין ממנו מוצא. פתרו לנו את הבעיה היהודית: התנועה הציונית פתרה את הבעיה. אנו עם ככל העמים. והביאו אותנו למקום אחד. לסיכון קיומי פשוט, כפי שמעולם לא היה. בהבנה פשוטה, לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות שאנו בדרגת סיכון כזאת. הצעדים מתקרבים – זה צעד אחרי צעד – ואנחנו הולכים ונדחקים לפינה. אנו מוקפים מכל הצדדים. אין פינה בארץ שלא מטווח כנגדה דבר שיכול להרוס את המקום. אם זה בצד ההוא או בצד ההוא. מתחכמים כאילו – בכל זאת חדשות מגיעות לכל אוזן. לאיראן תהיה פצצה. היא תהיה. הוא שהיא כבר ישנה. הבעיה היא לא זאת. הבעיה היא שברגע שלהם תהיה פצצה, אנו לא יכולים לעשות בעזה שום דבר. עזה תהיה מעצמה. עזה מכאן, חיזבאללה מכאן. ואז מי יעזור לנו? בוגי? בוגי? או זה שיבוא במקום בוגי?

נסעתי בחזרה מב"ב ביום שני בלילה ושמעתי ברדיו שמישהו סיפר שהטרוריסטים בעולם – זה כמו שמישהו אמר, לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים מוסלמים – אז מישהו סיפר שהם חוטפים בכל מקום בעולם, חוץ מברוסיה. משום מעשה שהיה. חיזבאללה חטפו כמה דיפלומטים מהשגרירות הרוסית בלבנון. כעבור שעה לבית מזכיר הארגון הגיע משלוח: הבן הבכור הגיע מבותר לבתרים. עם כתובת ברוסית: הבן השני שלך גם נמצא אצלנו. אם עד ארבע לא תחזיר את החטופים, גם הוא יגיע אליך כך.

אבל אנחנו לא פותרים כך בעיות. ואנו גם לא יכולים – רק זה חסר לנו. אז הבעיות לא יפתרו. אנו לא מסוגלים להזיז אצבע, כלום. והמצב הוא מצב של סכנה קיומית. כולנו בסכנה קיומית. התקפה אחת של גשם, של מה שמוכן להיות נשלח, לכל בית בא"י. התקפה אחת – זה משהו נורא. העולם יתהפך. זהו. כך שהדבר הכי ריאלי, הכי מעשי, זה להתפלל. להתפלל באמת. מתוך ידיעה ברורה שאין לנו על מי להשען אלא על מי שהביא אותנו עד כאן. מי שנותן לנו חיים והביא אתנו עד כאן. ה' יעזור לנו. מסכימים? אז תגידו אמן. ה' יעזור שנחיה ונראה ונירש טובה לשני ימות המשיח, שהוא יבוא. והוא יבוא! כמו שבאנו עד הנה, כך יתקיימו כל הנבואות. עד שגר זאב עם כבש. כל דברי הנביאים. במהרה בימינו אמן.